יש כמה צירופים במשמע של אין הבדל, אחת היא, היינו הך, ואלו הם:
1. אם… אם, כגון "אם בן ייגח, אם בת ייגח, כמשפט הזה יעשה לו" (שמות כא, לא);
2. אחד… ואחד, כגון "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות יז, א);
3. בין … בין, כגון "בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל" (ראש השנה א, ה). מותר גם לחצוץ שתי מילים אלו בוי"ו החיבור, כגון "…בין שקוראין בהן ובין שאין קורין" (שבת טז, א). הצירוף הראשון היה נפוץ בלשון המקרא, ואילו שאר הצירופים היו נפוצים בלשון חכמים.
רבים אינם מבחינים בין הצירופים השונים, והם לוקחים חלק מכאן וחלק מכאן ויוצרים צירוף חדש, שהוא מסוג לשון כלאיים, בדרך כלל בין אם. למשל, י"ח ברנר במאמרו "על חזיון ה'שמד'" כותב כך: "אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב…" דבריו היו למעשה אמורים להיות כך: אנחנו, היהודים החיים, בין שאנחנו מתענים ביום-כיפור ובין שאנו אוכלים בו בשר בחלב… ולסיכום הדברים, הן בכתיבה הן בדיבור יש להקפיד על הצירופים התקינים והנכונים ולא ליצור צירופי כלאיים.
הדרך הרצויה לטפח את הלשון היא קריאה במקורות, ובייחוד בטקסטים השייכים ללשונות המופת, קרי לשון המקרא ולשון חכמים. מתוך ההגדה של פסח אפשר ללמוד רבות על דרך הניסוח התקינה בעברית. להלן כמה נוסחאות לשון המדגימות את הדברים: קרא עוד »
במאמר זה עוסק בנקודה ופסיק ומסביר מתי יש לשים סימן הפסק זה. נקודה ופסיק מורים על הֶפסק גדול מן המסומן בפסיק וקטן מהפסק הנקודה. בדרך כלל שמים נקודה ופסיק בפירוט עניינים, ובכלל זה שמות, כדי להפריד בין צירופי עניינים שונים. להלן כמה דוגמאות: 1. בטקס נכחו שרים רבים, ובהם מר א"א, שר הפנים; מר ב"ב, שר העבודה והרווחה; מר ג"ג, שר המשטרה; גברת ד"ד, סגנית ראש הממשלה. 2. ואלו הסוגיות שיידונו בישיבה: א. מינוי מנכ"ל; ב. הרחבת פעילות החברה; ג. אישור התקציב.
כמו כן שמים נקודה ופסיק בין משפטים עצמאיים מבחינה דקדוקית, אבל קשורים זה בזה קשר ענייני אמיץ, כגון אשריך שבן זה יצא מחלציך; כמותו ירבו בישראל! וגם בין איברים שונים של מחרוזת שמים נקודה ופסיק, בייחוד שהיא ארוכה. לדוגמה, אף על פי שגדליה התפרנס מן המלמדות בדוחק, וכל ימיו היה לו מיחוש, ואשתו הייתה חולנית; אף על פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הדלף… – בכל זאת, אילו סר אליו מלאך המוות ואומר לו: "עדיין לא בא יומך, אולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים", היה יורק לו בפניו.
מאמר זה עוסק בסוגי הקווים בעברית.[1] יש שלושה סימני קווים ששונים זה מזה במראם ובתפקידם, ואלו הם: 1. קו מפריד; 2. קו מפריד לציון טווח; 3. מקף מחבר. נפרט בהרחבה את התפקיד של כל קו.
קרא עוד »
שני פירושים למילה נטע, והם: 1. שתיל, צמח הראוי להוצאה מן המשתלה ולנטיעתו במקום גידולו הקבוע; 2. נטיעה, שתילה. הורים רבים מעניקים לילדיהם שמות על פי העונה או המועד שהם נולדו בהם. לכן, בסביבות ט"ו בשבט ניתנים יותר שמות הקשורים לטבע כגון נטע או שקד. השם נטע מקובל ביותר בדורנו. השם נטע הוא מהשמות הסגוליים (מילים שטעמן מלעיל). מילים מהשמות הסגוליים נעימים לאוזן השומע, ולכן בטבעיות בוחרים הורים רבים לילדיהם שמות שהם מהסגוליים. כמו כן הורים רבים נותנים לילדיהם שמות שהם מילים מתוך שירים. כך השם נטע זכה לתהילה בעקבות השיר "שיר לנטע" מאת לוין קיפניס, שהופיע לראשונה בשנת 1955. וגם בשנת 1963 הלחין דובי זלצר את השיר "אתן במדבר", המבוסס על ספר ישעיהו, וגם בו מופיעה המילה נטע: "אתן במדבר נטע ארז". קרא עוד »
ברצוני לייחד מאמר זה לפועל התקיים. לפועל זה משמעויות מספר, והן: 1. התגשם, התמלא, בא והיה, כגון "בתי, נתקיימה נבואתך" (סוטה יג, א); 2. החזיק מעמד, נשאר לימים רבים, השתמר, כגון "שאם יפָּתח אחד מהם… אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך" (ברכת אשר יצר); 3. התאשר, ניתן לו תוקף, כגון "אם יש עליו עוררים, יתקיים בחותמיו" (גטין א, ג). במרוצת הזמן נוסף לפועל זה עוד משמעות, והיא: נערך, בוצע. הכוונה היא לרוב לאירועים. קרא עוד »
רבים מקפידים לכתוב פועל בגוף נוכחות או נסתרות בצורת תפעלנה. בעיניהם הצורה הנשים יתאספו משובשת. אך אין הדבר כך. כבר בתקופת המקרא נמצא השימוש ביפעלו לנושא ממין נקבה, ובעיקר בספרים המאוחרים: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן" (אסתר א, כ); "תנו לה' אלוהיכם כבוד בטרם יחשך ובטרם יתנגפו רגליכם" (ירמיה יג, טז). בספרות התלמודית אין הצורה תפעלנה קיימת כלל. והנה כמה דוגמאות מלשון זו: "עיניך יאירו במרור תורה; שפתותיך יביעו דעת" (ברכות יז ע"א); "הנשים יתארסו, הארוסות יינשאו" (יבמות ד, י). והוא הדין בהתאם כשהפועל בא בציווי, למשל: "שמעו את הדבר הזה, פרות הבשן" (עמוס ד, א).
אין מניעה לנקוט בצורת תפעלנה, אך כדאי להעדיף צורות זכר על נקבה לשם הקלה ולשם פשטות. יתרה מזאת, בהעדפת צורות זכר אנו נמנעים מטעויות, שהרי הצורות תפעלנה ופעלנה בגזרות ל"ה, ל"א, פ"י, ע"ו ובכפולים הן מן הקשות שבצורות הלשון. גם אחד העם מחזיק בדעה שיש לפשט את הכתיבה. במאמרו הלשון ודקדוקה (מתוך לשאלת הלשון, ב) הוא עוסק בנושא זה ומציע שם שצורת תפעלנה תהיה נהוגה במליצה וצורת יפעלו בפרוזה רגילה. להלן דבריו: "בדקדוק החדש הזה יהיה כתוב, למשל, כי העתיד לרבּוֹת נסתּרוֹת הוא עתה בעל שתי תמונות : תפעלנה או יפעלו, וכי הראשונה נהוגה יותר במליצה, והאחרונה בפרוֹזא פשוטה".
הביטוי אני תקווה מודרני, והוא ברוח התנ"ך: "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְּפִלָּה" (תהלים קט, ד). בתחילת המאה העשרים לא היה השימוש בו נפוץ. ראיה לכך שבפרויקט בן יהודה נמצא הביטוי אני תקווה רק פעם אחת. במכתב שכתב שמריהו לוין לאחד העם ב-1909 הוא כותב: "ובכל זאת מלא אני תקווה". בימינו הביטוי הזה נפוץ מאוד. קרא עוד »
המילה בקרים בתוספת מילת היחס למ"ד, לַבְּקָרִים או לִבְקָרִים, פירושה בכל בוקר ובוקר מחדש, כלומר מדי פעם בפעם, כגון "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ" (תהלים קא, ח); "גם עתה צרות רבות ורעות מתחדשות ובאות עלינו לבּקרים" (י"ל גורדון, האבכה?). אחד הצירופים עם מילה זו הוא הצירוף חדשים לבקרים. מקורו באיכה ג, כג: "חדשים לבקרים רבה אמונתך". במרוצת הזמן שובש צירוף זה, והחלו לנקוט את הביטוי חדשות לבקרים במשמעות של התרחשויות הקורות לעתים תכופות, כגון "חדשות לבקרים תורות נוצצות ונובלות, ופרוגרמות עולות ויורדות" (אחד העם, האחרון). לדעתי, המילה חדשות היא שהביאה לידי שיבוש הצירוף המקורי. כמו כן ייתכן שמתוך היקש לביטוי חדשות ונצורות נוצר השיבוש. המבקש לשמור על טוהר לשונו, יקפיד לומר חדשים לבקרים ולא חדשות לבקרים.
מאמר זה עוסק בביטויים כיוון ש ומכיוון ש. במשנה ובתוספתא הנוסח הוא רק כיוון ש (במשנה שלושים וחמש פעמים, ובתוספתא מאה וארבע פעמים). נראה שכך הוא בכל תלמוד בבלי. בירושלמי ובספרות המאוחרת אנו מוצאים גם כיוון ש וגם מכיוון ש. כיוון ש מורה בעיקר על זמן, ומכיוון ש מורה בעיקר על סיבה. הילכך, בקרב עורכי הלשון יש נטייה להבחין בין שני הביטויים הללו ולהשתמש בביטוי מכיוון ש בתור ביטוי סיבה, ובביטוי כיוון ש להוראת זמן. להלן דוגמאות להוראת זמן: "כיוון שיצאו ישראל ממצרים, נתמנו להן ג' פרנסים טובים" (סוטה יא, ד); "וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו" (ברכות ג, ב); "כיוון שהגיעה קצה של המלחמה וחזר לעירו, מצא את ביתו חרב" (עגנון, אורח נטה ללון). להלן דוגמאות להוראת סיבה: "עיגול של דבלה שנטמא מקצתו מכיוון שנטמא מקצתו, אין כולו טמא" (תרומות ט, א, פרק ב, הלכה א); "מכיוון שיכולין לערב ולא עירב, קונסין אותו" (עירובין נ, א, פרק ז, הלכה י); "מכיוון שיצא שלא לרצונו, הרי שגם שיבתו תהיה תלויה ברצון אחרים" (יהודה שטיינברג, בתוך העגלה). כיום משתמשים בביטויים הללו רק להוראת סיבה. אני סבורה שיש להבחין בין שתי ההוראות ולייחד את הביטוי כיוון ש רק להוראת זמן. ובעניין הזה, מומלץ לגוון במילות המורות על סיבה, כגון הואיל ו, מאחר ש, מפני ש, היות ש.
