הכינויים הרומזים לקרוב בעברית

הכינויים הרומזים לקרוב בעברית הם זה, זאת, זוֹ, אלה, אלו. כאשר הכינויים מיודעים, גם שמות העצם שהם רומזים עליהם חייבים להיות מיודעים. זה, זאת וזוֹ רומזים על היחיד. בלשון המקרא היה מקובל ליידע את כינויי הרמז, ונפוצות במקרא הצורות הזאת והזה, כגון "בדור הזה" (בראשית ז, א); "הגל הזה" (בראשית לא, מח); "הארץ הזאת" (שם יב, ז); "אני והאישה הזאת" (מלכים א ג, יז). בספרות התלמודית הייתה נטייה שלא ליידע את הכינויים הרומזים, ונפוצו בה הצורות זה וזו, כגון "אילן זה" (אבות ג, ז); "כיכר זו" (שבועות ג, ז); "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?" (הגדה של פסח).

באשר לכינויי הרמז המורים על זכר יחיד, אפשר להשתמש בשתי הצורות בשווה – זה והזה. באשר לכינוי הרומז המורה על נקבה, מומלץ שלא לנקוט את הכינוי הזוֹ, אלא רק את הכינויים הזאת וזו. הסיבה היא שהכינוי הזו אינו שכיח במקורות הקלסיים של העברית. להלן דוגמה לשימוש בו: "השאלה הזוֹ שאלוני באנטוכיא" (בראשית רבה יט). כמו כן יש המתבלבלים ונוקטים את המילה זוּ לציון כינוי רמז לקרוב במין נקבה. אבל אין זו המשמעות של המילה. המילה זוּ משמשת במליצת המקרא בהוראה של אשר, כגון "נחית בחסדך עם זוּ גאלת" (שמות טו, יג). כלומר היא מילת זיקה.

          בעניין אלה ואלו, הרי הם כינויים הרומזים על הרבים. ההבדל ביניהם הוא סגנוני-היסטורי, ולא בהוראה ובשימוש. אלה הוא כינוי רומז בלשון המקרא, והוא ריבוי של זה וזאת. אלו הוא כינוי רומז בלשון חז"ל, והוא ריבוי של זוֹ וזה. להלן דוגמאות מספר: "המצוות האלה" (ויקרא כו, יד); "המים האלה" (יחזקאל מז, ח); דברים אלו (תוספתא ר"ה ד, ג). יש לציין שהסברה, שאֵלֶּה משמש לריבוי זכר ואֵלּוּ לריבוי נקבה, אינה נכונה. כאמור, אלה ואלו זהים בלשון. מומלץ לבוחר להשתמש בכינוי אלה להוסיף לפניו את ה"א הידיעה, ובטבעיות גם לשם העצם שלפניו, מתוך חיקוי של לשון המקרא, שכן במקרא הכינוי הרומז לרבים מיודע תמיד.