שלילת הבינוני

את הפועל בעבר ובעתיד שוללים במילה לא.  את השם שוללת המילה אין, כגון ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט) . הבינוני הוא כינוי בדקדוק לזמן הווה, הזמן שבין העבר לעתיד, והוא נחשב שם. מכיוון שאת השם שוללת המילה אין, היא שוללת גם את הבינוני. להלן דוגמאות מספר: "ואם אינך משיב, דע כי מות תמות" (בראשית כ, ז); "ושסע איננה שוסעת וגירה איננה מעלה" (ויקרא יא, כו); "אין הנידון דומה לראיה" (פסחים א, ה); והנשים אינן בוכות, אינן צועקות, אינן מתפללות (י"ל פרץ, נעילה).   

            ואולם  אפשר במקרים מסוימים להשתמש במילית השלילה לא לפני הבינוני, ואלו הם:

1. במשפטים הכוללים ניגוד, כלומר שלילה אחר חיוב, כגון "נשבעין ולא משלמין" (בבא מציעא ח, ח); "עומד אבל לא יושב" (נדרים לח, ב).

2. במשפטים הכוללים שלילה אחר שלילה, כגון "המלך לא דן ולא דנים אותו" (סנהדרין ב, ג); "לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת" (כתובות ה, ד).

3. במשפטים שמעוניינים להטעים את השלילה, כגון  בית שמאי אומרים: פוסל, ובית הלל אומרים: לא פוסל (יבמות צה, ט); "אף על פי שמזבחין להם ומקטרין להם לא יראים מהם" (ילקוט שמעוני דברים לב).

            לנוכח הנאמר לעיל עולה השאלה מדוע רבים שוללים את הבינוני במילה לא, כגון "אני לא רוצה" או "אני לא יודע"? שני טעמים לדבר: א. בהשפעת הלעז אנו רואים בבינוני פועל ממש ולא שם. ב. בשל הרצון לפשט את הדיבור, המילה לא, שאינה מצריכה כל נטייה, באה במקום אין, הנוהגת בנטייה והמחייבת ידיעה ותשומת לב מיוחדת בשעת הדיבור: איני הולך, אינה מקשיבה (או איננה מקשיבה) וכדומה.