יש נוהגים להוסיף שם גוף על הפועל בעבר או בעתיד, כגון "אתמול אני קיבלתי את המכתב". נוהג זה משובש לחלוטין. הפועל בעבר ובעתיד וכן בציווי מכיל את שם הגוף. הפועל קיבלתי פירושו אני קיבלתי. מכאן שהוספת שם הגוף במקרים שצוינו מיותרת. היא למעשה מפריעה את רהיטות הדיבור או הכתיבה. את המשפט דלעיל נתקן ונכתוב: "אתמול קיבלתי את המכתב". השמטת כינויי הגוף בעבר ובעתיד מתיישבת היטב עם שאיפת הקיצור של הלשון העברית, כמו שאפשר להבחין מן הדוגמאות הללו: "בזיעת אפיךָ תֹּאכַל לחם עד שובְךָ אל האדמה כי ממנה לֻקָּחְתָּ" (בראשית ג, יט); "ולבנו אֶתֵּן שבט אחד למען היות ניר לדויד עבדי כל הימים לפני בירושלים העיר אשר בָּחַרְתִּי לי…" (מלכים א יא, לו).
השפעת הלעז היא הסיבה העיקרית להוספת שמות הגוף על הפועל בעבר ובעתיד. בלשונות הללו אי אפשר תמיד לוותר על שמות הגוף. לדוגמה, באנגלית כתוב: "The Starbucks down the road would be better, she said, because her place was messy", ובתרגום העברי נכתב: "עדיף שניפגש בסניף של "סטארבאקס" בהמשך הכביש, היא אמרה, בגלל שהבית מבולגן".
בשני מקרים מוסיפים לפעמים את שם הגוף על הפועל בעבר ובעתיד: א. בראש המשפט, כגון "הם יָצְאוּ את העיר" (בראשית מד, ד); ב. לשם הדגשה או לשם הבלטת ניגוד, כגון "לכן יִתֵּן ה' הוא לכם אות" (ישעיה ז, יד); "ויאמר (דויד): אנוכי חָטָאתִי ואנוכי הֶעֱוֵיתי, ואלה הצאן מה עשו?" (שמואל ב כד, יז); "אתם עֲשִׂיתוּנִי חטיבה אחת בעולם, ואני אֶעֱשֶׂה אתכם חטיבה אחת בעולם" (חגיגה י ע"א).
נקודת ראות 
תגובות
ציטוט
There are all kinds of pedants around … They whip out their Sharpies and take away and add apostrophes from public signs, shake their heads at prepositions which end sentences and mutter at split infinitives and misspellings, but do they bubble and froth and slobber and cream with joy at language? Do they ever let the tripping of the tips of their tongues against the tops of their teeth transport them to giddy euphoric bliss? Do they ever yoke impossible words together for the sound-sex of it? Do they use language to seduce, charm, excite, please, affirm and tickle those they talk to? Do they? I doubt it. They’re too farting busy sneering at a greengrocer’s less than perfect use of the apostrophe. Well sod them to Hades. They think they’re guardians of language. They’re no more guardians of language than the Kennel Club is the guardian of dogkind.
זו גם השפעת השפה המדוברת. לעניות דעתי התפוצה של זה בשפה המדוברת אינה השפעה של הלעז, אבל אני לא יכול להביא ראיות לכך רק את התחושה שלי.
כמתרגם לעתים אני משאיר את זה בדיבור ישיר, אף על פי שאני משתדל ככל יכולתי לנכש את זה מתוך הנראטיב, מכיוון שזה כלי נוח למדי להבדיל בין משלב השפה של שני סוגי הכתיבה.
בלוג שמציג נקודת ראות שלא לצורך. את מבקשת להשטיח את הלשון בניגוד מוחלט לטאגליין שבחרת לך.
.(עצמך. (נא לשמור על לשון נקייה ונימוס
וכדאי גם לזכור ולהקפיד (למרות שיש מי שיכנה זאת טהרנות ובכך ייכפה על הלשון שכבה אחת בלבד, את זו המדוברת). ובכל-זאת, מדוע רק דוגמאות מהתנ"ך, איפה הפרוזה והשירה העברית החדשה? שכן לא התנ"ך משמש דוגמא לעברית של ימינו – לטוב ולרע – אלא אנשי הרוח של המאה האחרונה. ואולי בהם האשמה…
יש יופי גדול, מרגיע וצלול בדיוק הדקדוקי, והבלוג של הדר הוא חלון שנשקף אליו. או אולי אפילו ורנדה.
וזה גם נהדר לשבור כללים; העושר, החירות, הניגודים. אבל אם אין גבולות אין טעם לפרוץ אותם, והתוצאה סתמית ותפלה
במקום שאתה רואה כלוב אני רואה טרמפולינה
לעיתים יש מי שחרצובות לשונותיהם רופפות קמעה.
סקירותייך מאירות העיניים.
הנה, כאן, מוסיפים שם גוף על פועל בעבר/עתיד; ושם תוספות מן הסוג – "היום בבוקר", "היום בלילה".