סדר נושא ונשוא

כשהמשפט נפתח בנושא, אין כל קושי לסדר את שאר חלקי המשפט. אחרי הנושא (שם עצם) יבוא הנשוא (פועל), ואחרי כן המושא או תואר הפועל, כגון "משה קיבל תורה מסיני" (סנהדרין י, א). וכן אין קושי לסדר את המילים במשפט שפותח בנשוא. אחרי הנשוא בא בדרך הטבע הנושא, ואחר כך באים שאר חלקי המשפט לפי הצורך, כגון "ילמד אדם את בנו אמנות נקייה" (קידושין ה, יב). הקושי בסידור המילים במשפט מתעורר כשהוא פותח במַשלים, דהיינו במושא או בתואר הפועל. במאמר הזה אדון בשאלה אימתי יש להקדים את הנושא ואימתי את הנשוא כשהוא נפתח במַשלים.

            הכלל הוא כשמשפט פותח בתואר הפועל או במושא (משלימים), קודם הנשוא לנושא. הכוונה בנשוא לפועל בזמן עבר או בזמן עתיד. הסדר הוא אפוא משלים – נשוא – נושא. להלן דוגמאות מספר: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א); "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם" (יהושע כד, ב); "בכל הגליל נמתחה פתאום מידת הדין" (ביאליק, החצוצרה); "באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף" (סוטה יג, א); "מה יעשה אותו הבן".  ואם משפט פותח בתואר פועל או במושא, ונשואו הוא בינוני (פועל בהווה), בא הנושא לפני הנשוא. להלן דוגמאות מספר: "והנה שם כל השרים יושבים" (ירמיה לו, יב); "על שלושה דברים העולם עומד" (אבות א, ב); "ביום אדם הוגה בפרנסתו" (עגנון, סיפור פשוט).  

הדברים אמורים גם במשפטים טפלים (פסוקיות), שבראשם אחת מן המיליות האלה: אשר, ש, כאשר, כש, לכש, מש. הנשוא, שהוא פועל בזמן עבר או בזמן עתיד, יבוא קודם, ואחר כך יבוא הנושא. אם הנשוא הוא בזמן הווה (בינוני), יבוא הנושא קודם ואחר כך הנשוא. המילות מש, לכש באות תמיד מחוברות לנשוא. להלן דוגמאות מספר: "וסוס אשר רכב עליו המלך" (אסתר ו, ח); "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" (בראשית כט, י); "לכשאפנה, אשנה" (אבות ב, ד); "משחרב בית המקדש" (סוכה ג, יב); "אל תבשל בקדרה שבישל בה חברך" (פסחים קיב, א).

כל שינוי בסדר נושא ונשוא נעשה לצורך הטעמה, כגון "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו, אתה למה לי?" (ברכות לב, א). אפשרות אחרת לשינוי בסדר היא שהדברים אמורים במשפט תוכן. משפט תוכן הוא משפט בעל משמעות, שפותח במילית ש, שאפשר להמירה במילית כי, ונשמרת בו אותה משמעות, כגון "מגיד שהקריאה קדמה לדיבור" (מסכתא דבחודש, יתרו ב).