"עלה נעלה וגם יכול נוכל" – העיר שקמה על החולות

המאמר הזה מתייחד לאירוע היסטורי – הקמת העיר העברית הראשונה בארץ-ישראל, הלוא היא תל-אביב. הוא עוסק במהלכים שהביאו לייסוד העיר. הרעיון להקים שכונה מודרנית ליד יפו החל להירקם ערב העלייה השנייה (שהייתה בשנים 1914-1903), והפך מרעיון ליזמה רק בשנת 1906. המניע העיקרי להקמת השכונה היה העלייה המתמדת במחירי הדירות ביפו. נוסף על כך הייתה גם סיבה אידיאולוגית-לאומית: השכונה היהודית תבטיח את היווצרותה של סביבה יהודית אוטונומית, שבה תשרור אווירה לאומית, והיא תמלא משימות לאומיות בתור מרכז קולט עלייה.

           

 הרעיון נולד בקרב קבוצה של חובבי ציון, שעלו לארץ-ישראל קצת לפני 1904, ובעיקר לאחר מכן. ב-1903 כתב זלמן דוד לבונטין (1940-1856) על הצורך להקים שכונות עירוניות מודרניות "דוגמת פרברי הגרמנים" לדבריו. אבל לבונטין לא נקט יזמה כלשהי כדי להקים חברה או אגודה לבניית שכונה. ב-1904 ביקר ביפו עקיבא אריה וייס (1947-1868). בעת שהותו בארץ סיפר לאהרן אייזנברג (1931-1863) על רעיונו להקים שכונה מודרנית בעבור העולים בני המעמד הבינוני. גם וייס לא נקט אז יזמה כלשהיא וחזר לפולין. בקיץ 1905 העלה יצחק חיותמן (1938-1867) באספה שכינס בביתו את הרעיון להקים חברה לבניית שכונה עירונית, אך הוא לא עשה מעשה של ממש להוציא לפועל את הרעיון. גם אחרים מוותיקי היישוב החדש ביפו, כמו יחזקאל סוכובולסקי-דנין (1946-1868), ומשכילים ועסקנים ציוניים, שעלו לארץ-ישראל בתחילת העלייה השנייה, ובהם מאיר דיזינגוף (1936-1861), מנחם שינקין (1925-1871) ודוד סמילנסקי (1953-1875), דנו ברעיון הזה בלי לנקוט יזמה של ממש.

           

 כאמור החל הרעיון לרקום עור וגידים רק בקיץ 1906 (תמוז תרס"ו). לאחר שעלה עקיבא וייס לארץ-ישראל והגיע ליפו, התקיימה ב-7 ביולי 1906 אספה במועדון ישורון ביפו, ובה שיטח וייס את רעיונו והציע להתחיל בבנייתם של ארבעים עד שישים בתים. כמאה ועשרים הנאספים הציגו לו שאלות שונות והורו על הקשיים הרבים: החוק העת'מאני מגביל את היהודים לרכוש קרקעות וחוסר היכולת להגיע להסכמה בדבר התקנות שיקבעו את אופייה של השכונה. למרות הספקות נבחר באותו מעמד ועד זמני, ששמו אחוזת בית. החברים בוועד היו עקיבא אריה וייס, דוד ברגר, יצחק חיותמן, יחזקל סוכובולסקי-דנין ודוד סמילנסקי.

  

 להלן זיכרונותיו של עקיבא אריה וייס מן האירוע, כפי שהעלה בספרו ראשיתה של תל-אביב: "עוד אנו מבלים את הערב הראשון בביתנו ונהנים מזיו הלבנה הארץ-ישראלית והכוכבים המזהירים במסילותיהם – נזכר מר סמילנסקי, שהערב הוזמן לאספה גדולה בקלוב ישורון. הוא יעץ לי להילוות אליו, כדי להכיר שם אנשים שונים, מהמתיישבים הוותיקים ומהחדשים שהגיעו ארצה בזמן האחרון; הן בזה אמצא בלי ספק תועלת. שמעתי, כמובן, לעצתו והלכנו לאספה רבתי זאת. בבואנו, היה כבר אולם האספה מלא, גברים ונשים. לפי סדר היום, היו על הפרק בעיות שונות: א. הוזלת מחיר ההעברה מן האניות לחוף….ב. חיפוש דרכים ואמצעים איך להוזיל את מחירי הבשר, החמאה וצורכי אוכל אחרים, כדי להקל על המתיישבים את קיומם בארץ….ג. שאלת התחבורה הפנימית…ומכיוון שבאספה זו השתתפו יותר ממאה ועשרים איש, מצאתי לנכון להשתמש בהזדמנות בלתי רגילה זו ולהציע תכנית לבניין עיר עברית, שהיא תמלא את החיסרון של דירות, הקיים כבר בארץ והחיסרון הזה הלוא ילך ויגדל בכל המובנים. ביקשתי את רשות הדיבור. אף שהייתי חדש בארץ, דיברתי עברית ודווקא במבטא הספרדי. דבר זה השפיע על קהל השומעים, שהקשיבו רב קשב לכל אשר דיברתי. ואלה העיקרים שעמדתי עליהם ובהם התחלתי: '…..והלוא בניית בתים היא העיקר וחובה גדולה עלינו לעמוד על זאת. אם באנו כאן לבנות את הארץ, הלוא כל אחד יודע ומבין שאי אפשר לבנות בלי בניין. והנה מאז הייתי בארץ אבותינו, והכרתי אותה, עלה בידי לגמור את עסקיי בחוץ-לארץ, וב"ה השתקעתי כבר בארץ חמדה זו, עם כל משפחתי שיחיו ויש אתי תכנית, איך נוכל לבנות ערים ישראליות במאה אחוזים. לערים אלה תהיה רווחה בתוך גבולות יישובן. הרחובות יהיו רחבים, מים יהיו בתוך הבתים, גנים סביב הבתים, מאור חשמל ברחובות ובבתים וכוח חשמל לתעשייה ביום ובלילה. יסודר ביוב כללי ויותקן כל הדרוש לעיר מודרנית'".

           

בדצמבר 1906 מנתה האגודה שלושים ושישה חברים, בינואר 1907 – ארבעים ושישה, ובאביב 1909 – שישים חברים. וייס נבחר לראש הוועד, והוא החל בצעדים ממשיים להגשמת הרעיון. מעמד הבכורה של וייס בקבוצה הזאת בא לידי ביטוי כשחתם על הפרוספקט שפרסמה האגודה, והוא שכיהן בראש הוועד עד סוף אלול תרס"ט וניהל את המשא ומתן עם בנק אפ"ק ועם בעלי הקרקע הערבים.

  

 השטח שנבחר לקנייה – כרם ג'באלי שמו – שכן ממזרח לשכונת נווה-צדק, במרחק של כ-500 מטר ממנה. בתיווכם של סוחרי קרקעות יהודים מירושלים קנו אנשי אחוזת-בית כ-110 דונם – 187 אלף אמות רבועות – והשאר נמכר לאנשים יחידים. מחיר הקרקע היה כ-180 אלף פרנק, פי שישה מהסכום המקורי, שייעדו אנשי השכונה למטרה זו. מחיר בניית הבתים הוערך אז עוד בכ-400 אלף פרנק, והסכום הזה לא היה בידי המשפחות, אף שכאמור הן היו אמידות למדיי. ועד השכונה פנה להסתדרות הציונית ולנציגה בארץ, הד"ר ארתור רופין (1943-1876), וזו באמצעות בנק אפ"ק הסכימה להעניק הלוואה בסך 250 אלף פרנק לבניית הבתים. כך הונח הבסיס הכספי לקניית קרקע השכונה ולבינויה. בכ"ט בשבט תרס"ט (פברואר 1909) הסתיים תהליך קניית הקרקע ואנשי 'אחוזת-בית' יכלו לגשת לתכנון השטח ובנייתו. לאחר קניית הקרקע וקביעה סופית של גבולותיה הוחל בפעולות ראשונות לשם הכשרתה לבנייה. ועד השכונה החליט לחפור באר, שתספק מים במרוכז לכל התושבים, והיה צורך להכין את הקרקע לבנייה על ידי יישור השטח.

 

הזרז ליישור השטח היה הלחץ שהפעילו החברים כדי שיימסרו להם המגרשים. הדברים מתוארים בספרו של עקיבא וייס: "בין החברים הראשונים היו כאלה שאמרו: 'תנו לנו את מגרשינו, מוכנים לבניין, ואנו נתחיל לבנות מבלי לחכות להלוואה המובטחת'. והצדק היה אתם. הלא הם שלמו כבר בעד אדמתם בשלמות וגם בעד כל ההוצאות של העבודות הציבוריות סילקו מראש, ואם לא יתחילו לבנות, ייעשה כל העניין רופף ומי יודע אחרית דבר. 'עת לעשות' אמרנו והדרך הנכונה היא למסור לכל אחד מהחברים את מגרשו. אולי יתחילו אחדים לבנות באמת, כפי שהם אומרים – אז ירווח לנו. על סמך זה הגדלתי את מספר הפועלים העובדים ביישור האדמה והעבודה השביעה את רצוננו על הצד הטוב ביותר. בחול המועד יכולנו כבר להגריל את שבעים המגרשים בשביל החברים ששילמו במלואו את מחיר האדמה וההוצאות".

 

כשהסתיים יישור השטח, ועוד לפני חפירת באר המים, ניגשה האגודה להגרלת המגרשים בקרב חבריה שחתמו על האמנה עם בנק אפ"ק. טקס ההגרלה חל ב-11 באפריל 1909, כ' בניסן תרס"ט (ה' בחול המועד פסח). יום זה נחשב ליום הייסוד של תל-אביב. לאמתו של דבר, קדמה לו הגרלה אחרת בין אלה שביקשו לרכוש מגרש רגיל ובין אלה שביקשו לרכוש מגרש פינתי. הסיבה להגרלה המוקדמת הייתה ששטחם של המגרשים לא היה אחיד; רובם היו של אלף אמ"ר, ומקצתם של אלפיים אמ"ר. כמו כן היו רוב המגרשים פנימיים, כלומר גבלו בשלושה שכנים, ואילו אחרים היו פינתיים, ולכן יקרים יותר. בכ' בניסן הגרילו, ככל הנראה, רק ארבעים ואחד מחברי האגודה את המגרשים לאחר ששילמו לאגודה את חובם.

 

מעטים מבני הזמן ראו בטקס ההגרלה באפריל 1909 אירוע ראוי לציון או נקודת מפנה בתולדות היישוב. איש מהסופרים ואנשי העט שהתגוררו ביפו או אפילו בנווה-צדק הסמוכה לא הטריח עצמו לבוא באותו אחר-הצהריים לכרם ג'באלי. גם סמילנסקי לא דיווח לקוראיו – חובבי ציון ברוסיה – על האירוע. ההגרלה הייתה אפוא אירוע פרטי, כמעט משפחתי, של קבוצת המייסדים, אבל לפי אגדת הייסוד, שיחק מזלה של תל-אביב שנמצא עד צלם, הלוא הוא אברהם סוסקין (1963-1884), צלמהּ הראשון של העיר. לפי המסופר, סוסקין הציב את חצובות המצלמה על גבעה ממול. ברקע של התצלום המפורסם אדם בודד עומד על גבעה אחרת, שצלו מוטל מאחוריו על החוף, ומשקיף על החבורה. עקיבא אריה וייס הוא האיש כפי שהדברים משתקפים בספרו: "כל חברי אחוזת-בית נקראו ליום ההגרלה. כולם התאספו למקום המיועד, ואני בחרתי גבעה קטנה, רחוקה קצת מקהל הנאספים". עקיבא וייס מתאר את אופן עריכת ההגרלה: "… קבעתי סדר מיוחד שנשאר בסוד עד שעת ההגרלה ממש. רשמתי את כל שמות החברים הראויים להשתתף בקלפי, לא על פתקאות של נייר, כי אם בתוך צדפים לבנים, מאלה המצויים על שפת הים. ואילו את המספרים של המגרשים כתבתי בתוך צדפים בעלי צבע אחר. ומכיוון שדבר זה היה חדש, אי אפשר היה להכין מראש ערעורים וההגרלה התחילה בשעה מוצלחת, על מגרשי היישור ליד שדרות רוטשילד". אחד הילדים הוא שהוציא את הצדפים אחד-אחד, והתוצאות נרשמו מיד בפרוטוקול לעיני כל הקהל.