יום שישי השחור – חיסול גטו לנין

מאמר זה מבקש לתאר את קורות יהודי העיירה לנין בזמן השואה. העיירה ממוקמת במחוז מוזיר שבפלך מינסק (ביילורוסיה המערבית). העיירה הייתה בראשית דרכה כפר איכרים קטן, ותושביו היו נוצרים בני ביילורוסיה. רק בתחילת המאה ה-18 החלו היהודים להשתכן במקום. משנתרבו היהודים בכפר, היא נעשתה לעיירה. בתחילת שנת 1939 התגוררו בעיירה 1070 איש, כ-50 אחוזים מכלל תושבי המקום. בני משפחתי התגוררו בעיירה זו. סבא רבא שלי, ניסן קוניץ, היה שוחט והגבאי של בית הכנסת. הוא היה נשוי למלכה, ולבני הזוג היו שבעה ילדים: דבורה, שמואל, אבנר, זהבה (שהיא סבתי), אשר, שרה ואיטה.

ביילורוסיה המערבית סופחה לברית-המועצות, ובזכות זאת היו השנים 1941-1939 שקטות יחסית בעבור היהודים. השקט הזה הופר ב-22 ביוני 1941, עת פלשו הגרמנים לברית-המועצות. בשמונה עשר ביולי 1941, ביום שישי בבוקר, נכנסו הנאצים לעיירה (בהמשך נראה שגם הגטו חוסל ביום שישי). כבר באותו יום שישי לפנות ערב הוציאו הנאצים מבתיהם יהודים בצווחות פרא, והריצו אותם אל הנהר כדי שיבנו גשר זמני מעל הנהר. היחס לעובדים היה משפיל – צעקות, דחיפות, מכות והשלכה לנהר. מאז נאלצו היהודים לצאת כל בוקר לעבודות פרך בלא שכר. יהודים נרצחו כל העת בשל דברים פעוטים. הם במהרה סבלו מחרפת רעב, כי נאלצו כל העת למסור לנאצים דברי ערך ואת כל הפרות והעופות שהיו ברשותם. בחשאי היהודים עסקו בסחר חליפין עם הנוצרים. החליפו בגדים, לבנים ונעליים בכיכר לחם, בקילו תפוחי אדמה ובכוס חלב.

ב-10 במאי 1942 רוכזו יהודי העיירה בגטו, ששטחו צר, ועמם עוד 150 איש, בני העיירות הסמוכות. הצפיפות הייתה נוראה. בכל דירה שוכנו שלוש משפחות על כל מיטלטליהן ורהיטיהן. המצב הכלכלי הקשה הוחרף בזמן השהות בגטו. לא היה אפשר עוד להמשיך בסחר החליפין, כי הגטו היה גדור בתיל דוקרני, ושוטרים מקרב התושבים הנוצרים של העיירה שמרו שלא יצא איש אל מחוץ לגדר.

זמן קצר קודם שנכלאו היהודים בגטו, הוציאו הגרמנים מהעיירה 60 צעירים ושלחו אותם לעבודה במטה הפיקוד של הנאצים במקום ששמו הנצביץ'. רובם היו בעלי מקצוע – בנאים, נגרים, מסגרים. ב-21 במאי 1942 ניתן צו לכל הגברים בעיר בגילי 60-14 להתאסף. מקרב הנאספים העמידו לחוד 150 איש. ושוב ביום שישי עזבו 150 איש להנצביץ'. נשארו בגטו הזקנים, החולים, הילדים, הנשים והגברים שלנאצים בעיירה הייתה דרישה למקצוע שלהם. היהודים שנשלחו להנצביץ' הועסקו בעבודות שונות: גינון, חטיבת עצים, עיבוד עורות, הטענת קרונות, יישור דרכים וסלילתם. החייטים, הסנדלרים והנגרים הועסקו במלאכת ידם בבתי מלאכה. הנאצים הקציבו להם ליום מאתיים גרם לחם ועשרים גרם גריסים. גמלה החלטה אצל אותם היהודים לברוח ליערות. אך הם ידעו כי במעשה בריחה זה ימיטו שואה על אחיהם, על אחיותיהם, על הוריהם ועל ילדיהם ועל נשיהם. הם החליטו שאם יהיו אנוסים לברוח, יברחו כל היהודים, תושבי המחנה, יחדיו. ואכן הרגע הזה הגיע כמו שנראה בהמשך.

ביום חמישי לפנות ערב, ב-13 באוגוסט 1942, זרמו אל העיירה מהעיירות הסמוכות תגבורת של אנשי צבא ומשטרה. בני העיירה תמהו לשם מה נחוצה התגבורת הזאת. אך למחרת, ביום שישי ב-14 באוגוסט (ראש חודש אלול), הבינו עם עלות השחר מה צפוי להם. ניתנה פקודה להקים ממשכבם את כל כלואי הגטו, מקטן ועד גדול, ולכנס אותם ברחוב. כל רחובות הגטו היו מוקפים אנשי צבא ושוטרים ומכונות ירייה. השוטרים והחיילים שוטטו ובלשו בכל פינה וקרן רחוב. הם השגיחו שלא יחמוק מישהו וזירזו את המתמהמהים במכות ובדחיפות.

היהודים הועמדו בארבעה טורים. אימהות התייצבו עם ילדיהן יחד. כל אחד עמד ליד הקרובים לו קרבה משפחתית. הכול ידעו כי הם ערוכים למוות, ואין מנוס ואין מפלט ממנו. רובם ככולם עמדו מחרישים ודוממים, קפואים במקומם. הם היו משוללי יכולת להגיב תגובה כלשהי. מחשבתם הייתה נשואה לצפוי לקרות להם בעוד זמן קצר. בקרב העומדים היו סבתא רבא שלי, מלכה קוניץ, ושתי בנותיה הקטנות בנות ה-16 וה-19, איטה ושרה קוניץ. גורלן היה כגורל שאר העומדים.

והנה ניגשו הנאצים והוציאו משפחות אחדות ואנשים אחדים מתוך השורות. אלו היו בעלי מקצוע – חייטים, סנדלרים ואומנים אחרים, שראו המרצחים צורך בהם לעת עתה. צעירות אחדות התחמקו באינסטינקטיביות מהטורים והצטרפו למשפחות הנבדלות כביכול הן בנותיהן. כשהתברר ששני אנשים, שיש להם מקצועות מבוקשים, הם בעלי משפחות גדולות למדיי, לא הסכימו הנאצים אלא להשאיר רק את שניהם בחיים. אך הם ויתרו על ההזדמנות להישאר לבדם בחיים, והעדיפו למות עם בני משפחותיהם. בסך הכול הושארו בחיים 28 נפשות: בעלי מקצוע ומשפחותיהם, לרבות הצעירות, שנספחו אליהן. הם הועברו לאחד מבתי היהודים. הם עסקו במלאכה למען הגרמנים בשעה ששמרו עליהם פן יצאו מהבית. על הנס שקרה להם אספר בהמשך. 

לבסוף החלו הנאצים להעלות את העומדים בטורים, קבוצה אחר קבוצה, למכוניות משא. הם הוסעו משם לגבעה. במקום כבר הוכנו מבעוד מועד חפירות מעין תעלות עמוקות. על שפת הבורות הורו המרצחים לפשוט את בגדיהן, ואז המטירו עליהם אש ממכונות ירייה. קול צעקותיהם של המומתים החריד אפילו את התושבים הנוצרים, שהיו עדי ראייה לטבח הנורא. גופותיהם של הנרצחים התגלגלו מאליהן אל תוך הבורות. אחרי כן  סידרו המרצחים את הגופות נדבכים-נדבכים, זה על גבי זה. ללא ספק שרבים נקברו בעודם חיים. כך נגדעה עיירה שלמה בתוך שעה.  

נחזור למחנה העבודה שבהנצביץ'. באותו יום שישי יצאו כרגיל כל היהודים שבמחנה לעבודה. במהרה התפשטה הידיעה בקרבם על הטבח שערכו הנאצים בתושבי עיירתם. הם הבינו כי נותרו מיותמים ושכולים בלי הורים, אחים, אחיות ובלי בנים ובנות. למעשה הוסרו כל הכבלים שכבלו אותם לחיי עבדות. עתה הם היו מוכנים כאיש אחד לברוח מן המחנה. המריץ אותם הרצון העז למרוד בכל יכולתם המעטה בשלטון הדמים והרשע, ואולי גם לנקום את דם הקרובים להם. הם החליטו לברוח כולם יחדיו בחשכת הלילה. בשעה שנקבעה כל האסירים במחנה, 350 איש, ברחו ממנו. הכול רצו ריצה בהולה, טרופה. דומה כי לא רצו ברגליים, אלא נישאו ברוח. הם קפצו מעל גדרות. העיקר שלא להפסיק לנוס. גם כשנפלו, מיהרו לקום. הם עברו את תעלות המים במנוסתם עד שהגיעו ליער. ביער הרצים התפצלו לקבוצות.

במהרה נשמע קול צופר המודיע על הבריחה ההמונית מהמחנה. פלוגות גדולות של אנשי צבא ומשטרים יצאו אחריהם. לא רק הגרמנים חיפשו אותם, אלא כל הנוצרים תושבי האזור. הובטח לאוכלוסייה המקומית פרסים תמורת כל נפש מן הבורחים שתיתפס ותוסגר לגרמנים – כסף, טבק, מלח, סבון. רבים מהם מילאו תפקיד זה בשמחה ובמסירות. אכן, רבים נתפסו בסופו של דבר. הנתפסים הוחזרו למחנה הנצביץ'. שם הומתו במיתה אכזרית ביותר; כפו איש להיות התליין של אחיו או של אביו.

קבוצה אחת שוטטה ביערות כמה ימים עד שנתקלה בפלוגה של פרטיזנים. מפקד הפלוגה הסכים לקבל את אנשי הקבוצה בתנאי שימלאו כהלכה את המשימה שתוטל עליהם – הורדת רכבת  מעל הפסים. מובן שהסכימו בו במקום. המפקד לימד אותם על רגל אחת את תורת הפיצוץ, וביקש מכמה חיילים שלו ללוות את אנשי הקבוצה למקום המשימה. הם עמדו במשימה, והצליחו להוריד מן הפסים רכבת משא גדולה. וההבטחה להם מומשה, והם התקבלו לקבוצה בתור חברים שווי זכויות. בזכות ההצטרפות לקבוצה ניצלו חייהם של 28 היהודים, שהשאירו הנאצים בחיים ביום חיסול גטו לנין.

את סיפור הצלתם המופלא מתאר יהודה ציקליק בספרו של מרדכי זייצ'יק, מיומנו של פרטיזן – ניצול השואה: "מהיום הזה התחלתי לדבר על לב המפקד ואמרתי לו: 'ראה! אנשינו הולכים קרועים ויחפים והנה נודע לי כי בעיירתנו לנין השאירו הנאצים אחרי הטבח חיל משמר לא גדול; נתקיף את העיירה ושם נמצא כל הדרוש לנו. הוא לא נענה לי בנקל, אך אני דיברתי וחזרתי לדבר מדי יום ביומו עד שהסכים. לאחר שהתקשר עם עוד פלוגות בסביבה, אורגן כוח, שמנה כמאה ועשרים איש…. [מפקד הכוח] העמיד לפקודתי עשרה פרטיזנים בתור חלוץ הכוח שנשאר. באפלת הלילה הגענו קרוב לגבול הבתים הראשונים של עיירתנו. היינו צריכים להתחיל בהתקפה בשעה ארבע לפנות בוקר, לאחר שיינתן האות. ציפינו מתוחים ובקוצר רוח להתחלה. בהינתן האות התחלנו להרעיש מכל הצדדים את העיירה וההרעשה נמשכה עד עלות הבוקר. הגרמנים והשוטרים התבצרו בבתים. מצאנו חבית בנזין וגלגלנוה בזחילה אל מתחת לבית יוסף זארצקי והצתנו אותה. כל הבית היה בן-רגע אפוף להבות והמרצחים התחילו לקפוץ מהחלונות ולברוח. פתחנו באש וכמה מהם נפגעו ואחדים נורו. תיכף פנינו לעבר בית רודניצקי, מקום שם נערם ורוכז כל רכוש העיירה שנשדד.

לאחר קרב קצר נמלטו המרצחים על נפשם, בהשאירם אחריהם למעלה מעשרים הרוגים. פניתי אל המפקד שירשה לי לזמן מה לשוטט ברחובות ולחפש, אולי אמצא מישהו מהיהודים בחיים, מכיוון ששמענו שמספר נפשות נשארו אחרי ההשמדה. המפקד הבין לרוחי והרשה לי. התחלתי לרוץ מהר בכיוון הגטו, בין האש והעשן המחניק. עברתי את הגשר שעל האגם בריצה והגעתי עד לסוף הרחוב, מקום שם עמד ביתנו. הנה אני עומד מול ביתנו. דממת מוות שוררת בו וכן מסביב. לא נתתי לרגשותיי להתפרץ ועקרתי את רגליי מהמקום. אשת הכומר השגיחה בי ויצאה אליי . היא מסרה לי כי בביתו של א' גולדברג נמצאים היהודים השאירום. מיהרתי לשם ותיכף נמצאתי מוקף אנשים שרידי בני עשתנו. ההפתעה הייתה כל כך גדולה, שלא ידעו עכשיו מה לעשות. הם לא האמינו כבר שיופיע פעם איזה גואל להושיעם ולהוציאם מכאן. גם עכשיו הם עמדו אובדי עצות. החלטתי לקחתם אתי ולהביאם עד למקום ריכוזנו. המפקד לא התנגד להביאם היערה".

 

תמונות של יהודי העיירה אפשר למצוא באתר Jewishgen.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד סרי לוי  On 21 באפריל 2009 at 6:42 AM

    לא יודע אם יש לכך בסיס לשוני, אבל השימוש במלה "חיסול" בהקשר זה מעורר בי אי נוחות

    • 1981  On 22 בינואר 2013 at 8:38 AM

      סליחה גלעד,אבל זה מה שהיה שם אז.הליטאים, הבלארוסים האוקראינים שיתפו פעולה בשמחה עם הנאצים בשל האנטישמיות שלהם עצמם

  • הדר  On 21 באפריל 2009 at 6:49 AM

    המטרה היא לעורר אי-נוחות אצל הקורא כדי לנסות להכניס אותו לאווירה ששררה בעיירה ביום גדיעתה. אשמח להצעות אחרות.

  • אראל  On 5 במאי 2009 at 10:03 PM

    תודה על המאמר מעניין. יהיה מועיל לציין מקורות המידע

  • צביקה ציקליק  On 10 בספטמבר 2009 at 7:55 PM

    אני הבן של יהודה ציקליק ז"ל שמאוזכר בכתבה.מאד התרגשתי להיווכח שגם ארוע זניח ושולי כזה במלחמה בה נהרגו ששה מליון יהודים הוא מבחינת עולם ומלואו לחלק מהאנשים שניצלו שם ולבני משפחתם

  • שמעון קירשנר  On 7 בפברואר 2010 at 8:50 AM

    נראה כי האירועים מתארים בפירוט בין השאר את רציחתם של כל בני
    משפחתי מצד אבי ברוך,שם סבי היה בינוש
    קירשנר או קירז'נר, הוא היה סנדלר עיירה
    .למיטב ידעתי כל בני משפחתי נרצחו שם
    האם יש למשהוא פרטים נוספים אודות האירועים
    או אולי אודות ניצולים מבני משפחתי?
    תודה
    שמעון

  • הדר  On 7 בפברואר 2010 at 10:08 AM

    איני יודעת לענות לך. האם ניסית לבדוק באתר של יד ושם? יש שם אפשרות להקיש שם של אדם שנספה ולקבל עליו מידע.

  • Lior  On 31 באוגוסט 2011 at 1:06 PM

    שלום שמי ליאור אולייניק ואני נכדו של משה מיכאל אולייניק אשר אביו נחמן אולייניק היה הנרצח הראשון בעיירה על פי ספר שמתאר את ההיסטוריה של העיירה.
    לאחרונה סבי החל לבקש ממני שאסע איתו למקום הולדתו כדי שנוכל לראות מה השתנה שם ומה קורה היום עם ביתו. לצערי אינני מצליח למצוא מספיק אינפורמציה שתעזור לי לראות מה קורה עם העיירה כיום ואיך ניתן להגיע לשם. שמח אם תוכלי לנדב לי קצת פרטים מהאינפורמציה שבידך.
    בנוסף רציתי לשבח אותך על מאמר מצוין ופרטני, יישר כוחך.

    • קולומבוס  On 25 באוקטובר 2011 at 11:38 AM

      הי ליאור
      האם יש לך את ספר שמתאר את ההיסטוריה של העיירה ?
      תודה שמעון קירשנר

    • אסתר  On 21 בספטמבר 2012 at 4:28 PM

      שמי אסתר הבת של יעקב טופציק ז"ל גם אחותי אחי ואני רוצים לבקר .אבל אין זכר במפות האם יש אינפורמציה .

      • אילנה יוליס (זילברשטיין)  On 29 במאי 2013 at 4:37 PM

        האם את אחות של ביללה ואברהם טופצ'יק??

      • Yona Nitsan  On 29 במאי 2013 at 4:43 PM

        אילנה,מה שלא יהיה לארצות האילו כדאי לנסוע אךורק עם טיול מאורגן.גם בגלל רמת התיירות הלא מפותחת.ואני לא הייתי מסתכנת להסתובב לבד באזורים הכפריים שם שסוס ועגלה הם עדיין התחבורה הכי פוצה. זה ראיתי פעם בכתבה ב"מסע אחר". חוץ מזה שהאנטישמיות שלהם לא נעלמה בכלל

  • אבלין מייקון  On 26 בנובמבר 2011 at 8:25 PM

    שמעון שלום
    שם הספר שמתאר את ההיסטוריה של העיירה הוא:קהלת לנין (ספר זיכרון).
    תודה אבלין מייקון
    כלתו של ישעיהו נתן מייקון (ז"ל נפטר בשבוע שעבר)שנמלט ממחנה העבודה והצטרף לפרטיזנים וכל משפחתו ומקורביו ניספו בגטו לנין.

  • מוניקה בר-נתן (ויניק)  On 19 באפריל 2012 at 11:11 AM

    שלום הדר,
    ראשית, כל הכבוד על המאמר המעניין. התרגשתי למצוא אותו ברשת ולקוראו.

    שמי מוניקה ואני נכדתה של רוזה ויניק שנולדה בלנין, ושמרבית משפחתה נרצחה בה באותו יום שישי ארור.
    לפני כשלוש שנים, לאחר פטירתה של סבתי, התחלתי בחיפוש אחר קורות המשפחה. איתרתי את דפי העד באתר יד ושם ודרכם זכיתי להכיר את גב' חנה סלוצקי (שמאז היא סבתי לכל דבר). סבתא חנה היא אחת מאותם 28 ניצולים שהזכרת. היא זו שחשפה בפני עולם ומלואו שאבד.
    בנוסף, מצאתי את ספר היזכור של העיירה (קישור: http://yizkor.nypl.org/index.php?id=1298) ובו מפורטים קורות העיירה, לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה וגם שמותיהם של בני המשפחה שנרצחו, הדבר ריגש אותנו מאוד.
    חלק אחד חסר לנו בפאזל, מה עלה בגורלו של נחמן ויניק, הבן הצעיר במשפחה. אודה אם מישהו מהקוראים יוכל להאיר את עיני…

    מוניקה

    • אבלין מייקון  On 19 באפריל 2012 at 5:34 PM

      מוניקה שלום
      הייתי שמחה לשוחח איתך ואפילו להיפגש את שמך שמעתי מקרובת משפחה משותפת בתיה אייכנבאום שגם היא שייכת למשפחת אבא שלה היה ראובן ויניק.

      אבלין מייקון

      • מוניקה בר-נתן  On 28 בספטמבר 2013 at 6:27 PM

        אבלין שלום,
        קצת באיחור…
        ראובן ויניק היה אחיו של סבא רבא שלי – דוד ויניק, כלומר בתיה וסבתי היו בנות דוד.
        אשמח לשוחח איתך (monigils@gmail.com)

    • דלית מילשטיין  On 23 ביולי 2015 at 5:14 PM

      שלום מוניקה. שמי דלית שרה, ואני נינה של שרה ויניק מהעיירה לנין. (ביתה של דב בער ודובה ויניק, התחתנה עם טמקין ) . האם אנחנו משפחה ? כפי שאני קרוייה על שמה תמיד רציתי לדעת עוד על המשפחה. בפרט, על שורשיה הדתיים. אשמח באם תצרי קשר ואף יותר אם תוספי לידיעותי. בברכה, דלית. avidalit@gmail.com

  • יונה ניצן  On 7 באוקטובר 2012 at 12:32 AM

    אבא שלי המנוח נולד בלנין וגדל בפינסק.אני חושבת שבפינסק היה בבית יתומים מגיל 12 לאחר פטירת אימו ונשאר שם.אני לא זוכרת אם הוריו ואחיו(למעט אחות אחת שעלתה ארצה) חיו בלנין וניספו שם או בפינסק.אבא שלי כבר לא עמנו כדי לשאול אותו. שם אביו של אבא שלי היה:חיים חיניץ' ושם אחיו בערל ואחותו שמה היה זלדה

  • יונה ניצן  On 7 באוקטובר 2012 at 8:01 AM

    בוקר טוב
    הלכתי לאתר של יד ושם ומצאתי שסבי המנוח היה תושב לנין אךנספה בפינסק

  • אסתר  On 7 ביוני 2013 at 6:27 PM

    שלום
    עכשו חזרנו מפולין-מאד רוצה לבקר גם בבלארוס-האם יש מישהוא שביקר נויש לו במקום מדויק של העירה לנין?
    אסתר

  • אסתר  On 7 ביוני 2013 at 6:29 PM

    אסתר מינסקי(טופציק) כן אחותי מרים ואחי אברהם הילדים של יעקב טופציק מלנין

    • יונה ניצן  On 7 ביוני 2013 at 7:01 PM

      הגבתי אך דרך פייסבוק.מכל מאד רוצה ואני יודעת שהיתה מישהי שהיינו יחד במשמר האזרחי אצלנו השתייכה לחבורה שכבר שנים נוסעת לשם.אבל נוסעים מאורגן כמו לכל חלקיה של בריהמ לשעבר

  • יעקב  On 1 בדצמבר 2014 at 6:48 PM

    אם מישהו יודע על האדמור רבי אברהם יהושע העשיל טברסקי שחי בעירה מוזיר בשנים 1908 עד 1923 שיצור אתי קשר במיילmozyrtr@gmail.com
    תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: