מאמר זה עוסק בהוספת דגש קל באותיות ב ג ד כ פ ת. אך לפני הכול יוסברו כמה מושגים. השווא (Xְ) הבא תחת האות ממלא שני תפקידים: הוא מציין תנועה חטופה, כגון קוׂטְפִים (צורת מקור קוׂטֵף), שְׁמִי (צורת מקור שֵׁם). השווא הזה הוא שווא נע; הוא מציין היעדר תנועה תחת האות הסוגרת את ההברה, כגון נִכְ – תּׂב, שֻׁלְ – חָן. השווא הזה הוא שווא נח. השווא הנח יבוא לעולם אחרי תנועה קטנה (פתח, חיריק חסר, קמץ קטן, קיבוץ, סגול). שווא שבא בסוף מילה הוא שווא נח, כגון יֵלֵךְ, נָסַעְתְּ. כמו כן שווא נח הוא הראשון מבין שני שוואים רצופים, כגון יִקְרְאוּ.
הדגש הקל בא באותיות ב ג ד כ פ ת בראש מילה ובראש הברה (רק אחרי שווא נח) מקבלות דגש, כגון אַרְבַּע, פַּרְדֵּס, גַּלְגַּל, תַּחְפּׂשֶֹת. לאותיות אלו לא ייתוסף דגש כאשר יבוא לפניהם ו' החיבור או ו' ההיפוך, כגון וּכְתָבוֹ. לא יבוא דגש קל בכ"ף בכינויים כֶם או כֶן, כגון שִׂמְחַתְכֶם. נוסף על כך, באותיות אלו לא יבוא דגש קל אם ההברה שלפניהן פתוחה − בין שההברה הזאת נמצאת באותה מילה, כגון זוׂכֶה, בין שהיא במילה קודמת הקשורה אליה על פי תוכן המשפט, כגון וַיְהִי כֵן.
לסיכום, ברצוני להסב את תשומת הלב שיש להקפיד בהגייתן של האותיות בכ"פ. כשהן דגושות, הן יישמעו b, k, p; וכשהן רפויות, הן יישמעו v, kh, f, כגון נסעתי לִבְאֵר-שֶׁבַע; הִכְחִיש, משלוח מנות לְפוּרִים, מִכְחוֹל, לִתְפּׂס, תָּקְפּוֹ, צָרְכּוֹ (להבדיל מצַרְכָנִיָּה, צַרְכָן), עֲשָֹבִים, שְׁלַבִּים, הִכְחִיד, מְכַכֵּב, כַּפְכַּפִּים, רְטֻבָּה.
תגובות
כמו תמיד, שמחתי לקרוא את המאמר המחכים שלך. יישר כוחך.
לא היה ברור לי למה אין דגש ב:
לִבְאֵר-שֶׁבַע;
ולמה יש דגש ב-
שְׁלַבִּים
מְכַכֵּב
כַּפְכַּפִּים, רְטֻבָּה
אודה לך אם תבהירי את העניין!
תודה רבה!
שאף אחד לא יודע להבחין בדיבור אם זאת תנועה גדולה או קטנה, ושעל כן, אי אפשר לדעת אם להשתמש בשוא נח או נע לאחריה.
כלל לא שימושי. נכון ?
אפשר להבחין בקלות אם מדובר בשווא נח. חוזרים לצורת היסוד של המילה (ואם מדובר בפועל חוזרים לנסתר באותו בניין וזמן
)ואם בצורת היסוד שומעים שווא, הרי מדובר בשווא נח.
לדוגמא, צורת היסוד של המילה אוכלים היא אוכל (בינוני יחיד). בצורת היסוד שומעים את התנועה בכ"ף, ולכן השווא באוכלים הוא שווא נע.
כאשר אותיות בגד כפת אינן בראש מילה מהטעם שהיתוספו למילה וי"ו החיבור או אחת מאותיות בכל"מ, הרי אין סיבה להוסיף דגש באותיות אלו,
ולכן אומר נסעתי לפתח תקווה ולא לפּתח תקווה
בכך אני עונה לאחת השאלות של מונה.
נשמע מוזר מאוד….
באחת החתונות בהן הייתי שר הרב (היום הרבנים הם גם זמרים…): "קול חתן וכל כלה…" הוא התכוון, כמובן, ל"קול חתן וקול כלה", אבל ברח לו הדגש ואיתו המשמעות של המילים.
וידוע גם המערכון של הגשש, שבו שדרן הספורט הקפדן נפרד מקהלו "בחרא דשא", כלומר, "בכר הדשא"…
כרמית גיא, לעומת זאת, דרשה ששמה לא ישתנה בעקבות תוספת ו"ו החיבור ל"חרמית גיא". דרישתה התקבלה.
שיהיה בחיף, כלומר, בכיף.
עינך שה ע ב צרה מה הנ שוא נח או שוא נע?
אין לשנות שמות, ובכלל זה שמות יישובים, ולכן "לִבְאֵר-שֶׁבַע" היא דוגמה לא נכונה.
המקפידים, ביניהם משוררים ופזמונאים, כן נוהגים בשמות מקומות כבשאר המילים, כך ש"לא נכונה" זה מוגזם. מכירה את השיר "בתחנה לִבְאר שבע עמד קטר"? איך אריק לביא שר?
תודה על ההסבר. יש אפשרות להסביר על הברות. אני לא מצליחה להבין מהי הברה פתוחה ומהי הברה סגורה.
הברה פתוחה יש תנועה מתחת לעיצור, ובסגורה יש עיצור ללא תנועה או שווא.
איך צריכים להגות ״שכך״ כלומר ״כך״ עם תוספת ש.
למשל בשיר: ״ מי ידע שכך יהיה שכמה לילות ללא אמא….״
שכך יש דגש בכ"ף.
המורה למוזיקה של בתי מתעקשת שהיא תשיר את השיר עם כף רפה, והיא אמורה לשיר סולו בטקס ציבורי, זו הסיבה שבדקתי.
עכשיו – איך אסביר למורה שצריך לשיר בכף דגושה?!?!
מצאי את השיר מנוקד והראי אותו למורה. אפשר למצוא בשירונט או בזמרשת.
רעיון מעולה!!!
לצערי, לא מצאתי את בשיר מנוקד.
בכל אתר מופיע חסר ניקוד.
אגב, יש הסבר שאוכל לתת?
אני מניחה שתגיד שבגד כפת בראש מילה
וכאן הוא לא (כמו ״וכאן״ שהוגים רפוי אבל
אני זוכרת איכשהו שהחוקים שונים עבור ו ו- ה).
אחרי שי"ו הזיקה יבוא תמיד דגש חזק. לפעמים בשירונים השירים מנוקדים.