סימני קווים

מאמר זה עוסק בסוגי הקווים בעברית.[1] יש שלושה סימני קווים ששונים זה מזה במראם ובתפקידם, ואלו הם: 1. קו מפריד; 2. קו מפריד לציון טווח; 3. מקף מחבר. נפרט בהרחבה את התפקיד של כל קו.

הקו המפריד הוא קו ארוך, שלפניו ולאחריו יש רווח. משתמשים בו כשמורגש צורך להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט, כלומר לאחר חלק ייחוד, לפני כינוי מסכם, לפני חלק של המשפט שיש בו משום הפתעה, לפני סיפה של מחזורת וכיוצא בזה. במקרים האלה הקו המפריד בא במקום פסיק. להלן כמה דוגמאות: 1. כתבי יד מאוחרים של המשנה ושל חיבורים אחרים של ספרות חז"ל – חלו בהם ידיים (קו מפריד לאחר חלק ייחוד); הפיקחות, הזריזות, החן הכובש לב זרים – כל אלה סימניה של הגלות (קו מפריד לפני כינוי מסכם); אף על פי שגדליה התפרנס מן המלמדות בדוחק, וכל ימיו היה לו מיחוש, ואשתו הייתה חולנית; אף על פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הדלף… – בכל זאת, אילו סר אליו מלאך המוות ואומר לו: "עדיין לא בא יומך, אולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים", היה יורק לו בפניו (לפני סיפה של מחרוזת).

הקו המפריד אף בא במקום שיש בו השמטה במשפט, כגון פלוני רוצה תורה, ואלמוני – סחורה. הוא בא לפני מילים או צירופים שהם פירוט או תוכן או הסבר של מה שקדם להם (במקום נקודתיים), כגון הריחוף הוא מהיר – כמאה קילומטרים בשעה. כמו כן קו מפריד בא לעתים לציין חילופי דברים בתיאור שיחה ובמקום שלוש נקודות לציון קיטוע, השמטה או ערפול. זוג קווים מפרידים יכול לבוא לציון הסגר באמצע המשפט. למשל, שמה לפני הרבה שנים – צעיר ועז אז הייתי – כרמים רחוקים נטרתי. כמו כן הוא יכול לבוא לציון תמורה, בעיקר תמורה מפרטת הבאה באמצע משפט. לדוגמה, כל הקדושות – ארץ ישראל, ירושלים, הר הבית המקדש, הלוחות – אין בהם קדושה בעצמן ולא נתקדשו אלא במעשה המצוות.

הקו המפריד לציון טווח אף הוא ארוך. אין שמים רווחים לפניו ואחריו. מקומו בגובה אמצע האותיות. הוא משמש כשמו לציון טווח בין מספרים (בספרות או באותיות) או בין מקומות וכיוצא בזה, למשל סעיפים ג−ח; בשנים תשמ"ח−תשנ"ג; קו חיפה−ירושלים; ערכים שלל−שתת. יש להקפיד בכתיבת ספרות שהן יהיו מימין לשמאל, כגון 57−43. לעומת זאת, המקף המחבר קצר וצמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו. מקומו בקו הגובה העליון של השורה. במעבד תמלילים מסובך להרים את המקף לגובה ראשי האותיות, ולכן חשוב יותר להקפיד שלא יהיה רווח לפני המקף ואחריו. אך על מגיהים להקפיד שבית הדפוס יציב את המקפים המחברים כראוי.

יש להשתמש במקף המחבר לציון שתי מילים או יותר המצטרפות למושג אחד כדי להראות את הקשר ההדוק ביניהן, כגון שיקול חברתי-כלכלי, בן-יומו, ארץ-ישראלי, שלושה-עשר, אדם-מפלצת. יש לסמן מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל, לדוגמה שלבים-שלבים, אחד-אחד, איש-איש, יום-יום. כמו כן יש להוסיף מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות, כגון בין-לאומי (ולא בינלאומי), דו-שיח, אי-אמון, מוליכות-על, מעצמות-על, על-יסודי . בכתיבה של  צירוף אותיות לועזיות יש לשים מקף בין שמות האותיות, כגון די-די-טי, סי-אן-אן, קא-גה-בה, אס-אס. נוסף על כך, מומלץ לחבר את הנסמך לסומך בצירופי סמיכות[2] במקף במקרים שהסמיכות אינה ברורה כל צרכה, בייחוד כשמוסיפים על הסמיכות שם תואר (מועדון נוער עזוב), בינוני (ספר התלמיד הנבחר), כינוי רומז (ספר התלמיד הזה) או שם מספר סודר (ספר התלמיד הראשון), המשמשים לוואים, כדי למנוע בלבול בהבנה, כגון מועדון-נוער עזוב.

יש נטייה בקרב הכותבים להוסיף מקפים מחברים לא רק במקרים שנדונו, אלא כמעט בכל צירוף סמיכות. המלצתי להמעיט ככל האפשר במקפים מחברים שלא לצורך. הסיבה היא שחשוב להקפיד בחיבורים על אחידות, וקשה להקפיד עליה בכל הנוגע למקפים. אפשר למצוא בחיבור שלעתים הנסמך מחובר לסומך במקף בצירוף סמיכות מסוים, ולעתים אינו מחובר. אם כן מחליטים להוסיף מקף בצירוף סמיכות, יש להקפיד להוסיפו בכל החיבור. על כך אמורים העורך או המגיה לתת את דעתם.

---

[1] האקדמיה ללשון העברית אישרה את כללי הפיסוק בישיבה רז של מליאת האקדמיה ביום 9 בדצמבר 1992.

[2] סמיכות היא צורת חיבור וקישור של שני שמות או יותר באופן ששם אחד נסמך ודבוק אל השם הבא אחריו.