בימינו רבים נוהגים לכתוב בראשי תיבות כדי לקצר בכתיבתם. המדקדקים יצאו נגד נוהג רווח זה. כך, למשל, כותב ראובן סיוון בספרו לקסיקון לשיפור השפה: "כתיבה בראשי תיבות מכת מדינה היא, וצריך להילחם בה ללא רחם. הבהירות צריכה להיות נר לרגליו של כל כותב. כתיבה בנוטריקון היא אם כל ערפול ומבוכה". על כן, בכתיבה, וודאי שבדיבור, יש להימנע מקיצורים ומשימוש בראשי תיבות. יש לשים לב שאין להימנע מראשי תיבות שהן מילים, כגון או"ם, להד"ם, מו"ל, רמב"ן, רש"י, צה"ל ורמטכ"ל.
אם נוקטים קיצורים, הרי יש לקצר לפי המקובל בעברית. שתיים הן דרכי הקיצור בעברית: האחת למילה יחידה והאחרת לצירוף של שתי מילים או יותר. מילה יחידה מקצרים בגרש הבא בסוף הקיצור לאחר האות הראשונה או האותיות הראשונות של המילה, כגון רח' (רחוב), עמ' (עמוד). צירוף מילים מקצרים באותיות הראשונות, אחת או יותר, ממילות הצירוף ובגרשיים לפני האות האחרונה של ראשי התיבות, כגון צה"ל, ת"ז (תעודת זהות). הגרשיים אינם מוזחים ממקומם גם בנטייה, כגון ח"כים, רס"ריות. לפי כלל זה, אין להשתמש בנקודה להבעת קיצורים. יש לשים לב שהאקדמיה ללשון העברית קבעה שיש לכתוב בסוף ראשי תיבות אותיות מנצפ"ך סופיות, אם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש, למשל: עכו"ם, ש"ץ ותנ"ך. עוד היא קבעה שהקיצור למילה דוקטור הוא ד"ר ולא דר'.
נקודת ראות 
תגובות
אין להמנע מראשי תיבות שהן מילים? ונשאלת השאלה, כיצד הוכשרו אלה כמילים? דומני שמשום ריבוי השימוש בהם. אם כן, הדרך אל ההפיכה למילה פתוחה בפני כל ראשי התיבות, וזה רק עניין של התעלמות מההנחייה שלא להרבות בשימוש! כיום אפשר לשמוע בתקשורת, ואפילו במהדורות החדשות, את כל הקיצורים הצבאיים: מ"פ וסמג"ד, פצמ"ר ואמל"ח, (טוב, אנו חברה מיליטריסטית). אבל גם מד"א ונתב"ג, שלי, באופן אישי, צורמים מאד, אבל אז מה? ובאמת, מה כן ומה לא? אשמח לשמוע רעיונות להבחנה בין מה ראוי להפוך למילה ומה לא. כי בפועל, הכל הולך. בהתחלה זה צורם, אח"כ זה מפסיק לכאוב. (בסדר, אחר-כך, לא אח"כ.)
אגב, לא צ"ל 'ראשי תיבות שהם מילים'?
הפעם, הדר פרי, מרובה החסר על הכתוב. כותבת את, ללא הרמת גבה, ש"אין להמנע מראשי תיבות שהן מילים"… האם קביעה זו אינה עומדת כפרדוקס מוחלט לגוף מאמרך? וכי מי השתיל את ה"מילים" האלה בלשוננו המדוברת – אין זו אלא הטמעת העם שאין טעם להילחם בה יותר. הוי אומר שבמקרים אלו, לא עלתה בידם של ה"לוחמים"…
הכול תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. מסתבר שגם "מילים", לעומת ראשי תיבות, לא פסחו על גורל המזל… לכן, שמו של הבעש"ט מבטאים באופן מלא "הבעל שם טוב" לעומת הגאון ר' אליהו מווילנא ששמו נהגה בראשי תיבות "הגר"א". כמו כן יש הרא"ש, הב"ח, הש"ך ועוד ועוד. הט"ז עומד על הגדר. יש שאומרים השם המלא "טורי זהב" ויש שאומרים את הראשי תיבות בלבד.
ולסיום אציין, כי באופן אישי, וכמי שנולד, חונך וגדל בחוץ לארץ (חו"ל?), הריני שותף מלא במלחמה זו. הנטייה – שהונהגה במדינתנו הצבאית על ידי צה"ל – להכניס עוד ועוד מילים בקדירת בישול של הראשי תיבות מעצבנת עד למאוד.
התוצאה? בוקר טוב הפך "לבוקר" – לא טוב לא אור, סתם בוקר. עצוב.