מאמר זה עוסק בשימוש בכוח החשמל בכפר תבור עוד לפני פנחס רוטנברג, והכול בזכותו של בן המושבה דוד כהן. דוד כהן נולד בשנת 1871 ברומניה, בעיירה מחמודיה שבחבל דוברודז'ה. הוא היה הבן הבכור של משה וגיטל כץ. אביו היה יליד ליטא. בהיותו בן חמש-עשרה קיבל האב אסמכתה לרבנות. עבר מעיירה לעיירה בתור רב, שוחט ומוהל עד שהשתקע ברומניה. שם החל לעסוק גם בספרות, וכתב ספרים אחדים, ובהם ספרי קבלה וספר על צמחי מרפא. ברומניה נולדו לזוג שבעה ילדים, וכאמור, דוד היה הבכור.
דוד כהן עלה ארצה בשנת 1889. הוא היה מתלמידי בית הספר מקווה ישראל. לאחר סיום לימודיו הלך לעבוד בשפיה. ולבסוף היה מראשוני העולים למסחה, הלוא היא המושבה כפר תבור.[1] בארץ נשא אישה, ונולדו להם חמישה ילדים. הוא שלט בשפה הערבית עד כדי כך שהיה מוזמן למשפחות מוסלמיות לאירועים חברתיים כדי לקרוא לפניהן פרקים מן הקראן. הערבים המקומיים אף זקפו לו יכולות ריפוי באמצעות קמעות. אך עיקר כישרונותיו באו ליד ביטוי ביכולות הטכניות שלו. הוא, למשל, היה מבין הראשונים שהתמחו בבנייה בבטון. בית בלומנפלד במרחביה ובית אהרליך בחיפה נבנו מבטון ביזמתו.[2]
הייחוד של דוד כהן שהוא היה הראשון בארץ ישראל שהשתמש בחשמל להפעלת מכונות. בשנת 1906 פיתח דוד כהן מתקן לשאיבת מים על ידי סוס, והוא זכה לכינוי מנז' (בצרפתית – מסלול ריצה לסוסים). המטרה הייתה להקל על תושבי כפר תבור את תהליך שאיבת המים מן המעיין, שהיה מרוחק למדי מן המושבה. עד להמצאה זו היו דולים תושבי המושבה את המים באמצעות דליים, ונאלצו לסחוב אותם עד לבתים. הסוס היה רתום ליצול, והוא סובב בהליכתו גלגל שיניים. גלגל זה הפעיל משאבת בוכנה רגילה. זו העלתה את מי המעיין אל מכל ברזל. מן המכל זרמו המים בצינור בכוח הגרוויטציה. התושבים מילאו מן הצינור חבית ברזל או עץ. תהליך השאיבה נמשך שעה עד שעה וחצי. תכולת המכל צריכה הייתה לספק את כל הצרכים עד למחרת. כל משפחה הייתה שולחת בתורה את הסוס או את הפרד שלה עם אחד מבניה כדי להפעיל באותו היום את המנז'.
כעבור זמן לא רב, בשנת 1911, הקים דוד כהן במושבה מפעל תעשייה ראשון, טחנת קמח. מאחר שלא היו במקום מים זורמים שיספיקו להניע גלגל של טחנת מים, הופעלה הטחנה בכוח מנוע של שרפה פנימית. דוד כהן ביקש לנצל מנוע זה גם לשאיבת מים ולהזרמתם עד למרכז המושבה באמצעות מערכת צינורות. אולם הדבר לא היה אפשרי הן מטעמים כלכליים הן מטעמים ביטחוניים, שכן היה חשש שהמנוע ייגנב אם לא תהיה עליו שמירה. בינתיים הגיע לארץ שמעם של מנועי החשמל, שהלכו וכבשו מקומם בארצות מתועשות. דוד כהן החליט להביא גנרטור דינמו חשמלי, והוא יופעל באמצעות כוח המים ויספק אנרגיה חשמלית לכל המושבה.[3]
סוף-סוף הותקן הגנרטור דינמו למשאבה, וסביבה נבנה בניין עב-קירות בעל דלת כבדה. המתקן הופעל, והמים זרמו. וכך זכתה כפר תבור להיות חלוצת השימוש בכוח החשמל בארץ-ישראל. בעת ביקור הברון רוטשילד ב-1914 השתמש דוד כהן במנוע החשמלי לצורך התקנת תאורה חשמלית בכיכר שבמרכז המושבה. החידוש התפרסם ועורר התרגשות בכל הארץ – מאור חשמלי ומחוץ לבית בכיכר המושבה!
הגנרטור פעל כמה שנים עד שבזמן מלחמת העולם הראשונה החרימו השלטונות הצבאיים התורכיים את המנוע ואת הגנרטור לצורכיהם. הם הועברו לטבריה בפקודת ג'מאל פחה הקטן. לאחר כל זאת נשלח לכפר תבור יום אחד מכתב ממהנדס צעיר. על פי המכתב, הוא שמע כי נותרו במושבה עשרה קילוגרם של חוטי חשמל, וכי הוא מעוניין לקנות אותם, כי יש בדעתו להקים תחנת חשמל, והוא זקוק להם בשביל ניסיונותיו. על המכתב היה חתום פנחס רוטנברג.
[1] כפר תבור נוסדה ב-1901 למרגלות הר תבור שבגליל התחתון. ייסדה אותה קבוצה של בני הדור השני מהעלייה הראשונה. הקבוצה מנתה 21 משפחות, שמוצאן מהמושבות זיכרון יעקב, מטולה, ראש פינה ושפיה. עוד על המושבה ראה: שבתאי גל-און, ארץ האיכרים האמיתיים, כפר תבור 2002.
[2] עוד על דוד כהן ראה: עבר הדני, ההתיישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה, רמת גן 1955, עמ' 194−196.
[3] ברוך קנטיקא, מהנדס במקצועו ואיש העלייה השנייה, היה הממונה מטעם בית החרושת למכונות "עתיד" שבחיפה להביא את הגנרטור. הוא מספר בזיכרונותיו על תקרית מביכה הקשורה בהוצאת המנוע מן המכס. כך הוא כותב: "השלטון התורכי שחשש מתנועה מהפכנית אסר את הכנסתם של חומרי נפץ למדינה. במיוחד החמיר החוק ביחס לדינמיט. בתי המכס התורכיים של הבינו לא בחומר נפץ ולא במכונות חשמליות לא התירו הכנסת מכונות היוצרות כוח חשמלי, כי השם 'אלקטרו דינמיט' הזכיר להם את הדינמיט. במקרה שלנו גרם הדבר לטרדה מרובה בנמל חיפה, ולוא הבקשיש הגואל מי יודע אם היינו מצליחים לשחרר את הדינמו מן המכס". ראה: אנשי העליה השניה: פרקי זכרונות (עורך נחמן תמיר), ד, עמ' 165.
נקודת ראות 
תגובות
דומני שהביטוי המקובל הוא "סמיכה לרבנות" ולא "אסמכתה".