תורת הסגנון

עורך לשון אינו ממונה רק על לשון הטקסט, על התחביר ועל אוצר המילים שלו, אלא גם על הלכידות שלו (קוהרנטיות). הקוהרנטיות היא מושג מתחום הבלשנות, וכוונתו יחסי המשמעות הגלומים בין חלקי הטקסט, הנהפכים לגלויים באמצעות תהליך של אינטרפרטציה שמבצע הקורא או המאזין. טקסט קוהרנטי הוא טקסט בעל משמעות ובעל מבנה תקין בעיני הדוברים הילידים של אותה שפה. הילכך, על העורך לדאוג שהטקסט מלוכד סביב נושא אחד, ושאין בו סטיות מן העיקר. לשם כך עליו להשמיט קטעים חוזרים או שאין להם תרומה של ממש לטקסט, לסדר את הפרקים ואת תת-הפרקים לפי סדר הגיוני, לחלק מחדש פסקאות באופן שתעסוק כל פסקה ברעיון אחד. בזכות הקפדה מדוקדקת על הקוהרנטיות של הטקסט הרעיונות שבו נהירים, והטקסט זורם.  

לנושא הזה דרש יצחק אפשטין, מחנך, חוקר לשון וממחדשי השפה העברית בארץ ישראל (1863–1943), בחיבורו הגיוני לשון. תחילה הוא מסביר מהו סגנון. לדבריו, "גון השפה המציין את לשון היחיד הוא הסגנון. החותם האישי בשפה כרוך בעצם תפקידה בהיותה מתאמצת להגות את מצב נפשנו את תוכן ההכרה או התודה ברגע הנתון. תוכן זה, המשתנה לרגעים, מתרכב תמיד משלושת היסודות המתלכדים בחיי הנפש, הלא הם השכל, הרגש והרצון. עם כל רעיון, על כל מושג, ויהי האובייקטיבי ביותר, מתלווים רגשות ומתעוררות תחילות לתנועה ושאיפות לפעולה. בכל מילה מופקת נוכל לשמוע בבחירתה, בהטעמתה ובמקומה, בעוויות וברמזים הדבקים בה את הד הזעזועים, אם גלויים ואם נסתרים, שהיא באת כוחם".

אחרי כן הוא מסביר על מה יש לתת את הדעת להבעה נכונה. אפשטין כותב: "להבעה נכונה דרושים קודם כל רעיונות ברורים, ידיעה נאמנה בנושא. כאשר נעמיק לדעת, כן ניטיב להגות. כל עוד נתקשה בצורת הדברים, סימן שאינם מחוורים לנו די צרכם. וכן בסידור הרעיונות ובהשתלשלותם לא שאלה מילולית לפנינו אלא עניין לשפיטה, לדיון, להגיון המחשבה.

ואל יהא סידור זה קל בעינינו. מעטים הם המשכילים היודעים להציע עניין כהלכה בהרצאה נוחה ומתוקנת. בכל הארצות נוהגים העיתונים להטיל עובדה זו על העדר ידיעה מספקת בלשון ולראות את האשמים היחידים במורי השפה וספרותה. אכן מעוות זה הוא פרי החינוך כולו. בירור המושגים, הדיוק במונחים, מבנה הפסוקים ועריכתם במאמר הם עניין לכל מחנך ומורה ויהי מקצועו כלשהו.

מי שלא יבדיל, למשל, בין לחץ להעיק, שאף – נשף, סבב – הקיף, מעגל – עיגול, עיקר – שורש, בד – ענף לא הבחין בין המעשים והמושגים האלה; ובאין הבחנה נעדרת ההבדלה והמילים הקרובות נראות כטפילים. מי שלא ירגיש צורך במדוע לנגד למה, ביראתי לעומת פחדתי, בהצריך מול הכריח, בדמה מפני השווה, ברגילות יען הרגל – חָסר מושגים ולא מילים".