מונחי מילים

אחת המטרות המרכזיות של האקדמיה ללשון העברית היא "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק" (תקנה 2(ג) לתקנון האקדמיה). פעמים רבות יש פער בין הגדרה של האקדמיה ללשון העברית לכלי מסוים לבין השימוש בו בקרב הקהל הרחב. מינוח שגוי שהתקבל בקהל הרחב לכלי מסוים חודר לבסוף למילונים העבריים. מאמר זה מתייחד לפירוש של המילים תרווד ומרתוק כמו שהחליטה האקדמיה ללשון העברית לבין הפירוש שנתן הציבור הרחב למילים האלה.   מרתוק הוא התקן הקבוע בדלת הכניסה לבית ומשמש להקשה. המילה מרתוק שקולה במשקלן של מילים כמו מַרְעוֹם ומַהֲלוֹם (שוקר חשמלי). שורש המילה רת"ק נבחר על פי משמעותו של הפועל הִרְתִּיק מלשון חז"ל, שמשמעותו הכה, נקש, כגון במשל המובא בתלמוד על "אוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך" (ברכות א, א). המונח מרתוק נקבע במילון למונחי נגרות הבניין של האקדמיה משנת תשל"א (1971). ואולם, במרוצת הזמן נקטו מילה זו דווקא להוראת התקן ביטחון בדלת בצורת שרשרת או בריח קטן, המשמש לנמצא בתוך הבית לפתיחה חלקית של הדלת, שדי בה כדי לראות את הזר המתדפק על הדלת, אך למנוע את כניסתו שלא ברשות פנימה. הוראה זו אף חדרה למילונים, למשל למילון אבן שושן. מקור הבלבול הוא שרבים סברו שמרתוק נגזר מן המילה לְרַתֵּק. אותו התקן מרתק את הדלת אל המשקוף. תרם לבלבול זה גם משה דולב, האיש שהמציא את רב בריח. הוא המציא גם מנעול המותקן בדלת, ושאינו מאפשר לפרוץ את הדלת, ואותו המנעול כינה מרתוק. שם המוצר נהפך למעשה לשם כל התקן ביטחון בדלת. כך גם הדבר באשר לתרווד. תרווד הוא כף לבחישת תבשילים. גם בסיפור הידוע אליעזר והגזר מאת לוין קיפניס התרווד הוא כף לבחישה: "וסבתא בתרווד בוחשת ובוחשת". התרווד מופיע לראשונה רק בספרות חכמים. המילה חדרה לעברית מארמית, אך ככל הנראה גם בשפה זו היא שאולה משפה אחרת, וייתכן שמיוונית. רש"י במסכת גיטין דף סט אומר שתרוודא הוא כף. אף בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת כלים פרק ל משנה ב כתוב: "ותרוד, כף, ודרך הכפית שגבן גבנוני, ואם הונחה על דבר שטוח כגון השולחן נוטה על צדה. והלכה כר' עקיבה". במילון למונחי המטבח של ועד הלשון, שיצא לאור בשנת 1938, מבחינים בין שלושה כלי מטבח: תרווד, מקפה ומצקת. התרווד הוא כף לבחשה. הכף קטנה למדי, ואין לה עומק. מקפה היא הכף המסירה את הזוהמה מעל פני התבשיל. ומצקת היא כף גדולה ליצוק בה את האוכל אל הקערה. למקפה ולמצקת כף גדולה מאוד ובעלת עומק, ולהן ידית ארוכה ביותר וישרה. ההבדל בין מצקת ובין מקפה הוא שלמקפה יש נקבים גדולים בכף כדי שיישאר הלכלוך בכף, ואילו הנוזלים הנקיים יטפטפו חזרה לסיר. בקרב הציבור הרחב חל בתחילה בלבול בין התרווד לבין המצקת, הואיל ושניהם כפות, אך אחת בעלת עומק, והשנייה איננה כך. בלבול זה בא לידי ביטוי בדבריו של ראובן סיוון בספרו לקסיקון לשיפור השפה. שם הוא כותב: "תרווד ומצקת הם שני כלי מטבח שונים: בתרווד בוחשים את המרק או מקפים. במצקת יוצקים מרק מתוך הקערה או המגס אל הצלחת". בלבול זה מתבטא אף במילונים. למשל, במילון עברי של יהודה גור כתוב בערך תרווד: "כף גדולה להסיר את הקפוי מעל המרק או מעל התבשיל בקדרה או לשפוך בה מן הקדרה ומן הקערה אל הקעריות". במרוצת הזמן החלו לכנות תרווד את רחת הטיגון, שנועדה להפוך תבשילים בשעת טיגון. הסיבה היא, לדעתי, שהכף הגדולה לבחישה ולהוצאת הקיפוי דומה בצורתה לרחת טיגון. בשניהם אפשר למעשה להפוך תבשילים במחבת. הבלבול בין תרווד לרחת טיגון חדר אף לספרות העברית. לדוגמה, בספרה של ציפי שחרור התזמורת של גילי כתוב תרווד על יד ציור של רחת טיגון. גם למילונות המודרנית חדרה משמעות זו. לדוגמה, במילון אריאל כתוב בערך תרווד כך: "כף גדולה לבחישת תבשיל או הוצאת תבשיל ממחבת או מסיר". אף מילונו של יעקב כנעני אוצר הלשון העברית מורה שבימינו מתכוונים בתרווד לרחת טיגון, שמשתמשים בשני צדדיה. להלן דבריו: "כף גדולה לבחישת התבשילים. בימינו תרווד גדול, שמשתמשים בו בשני צדדים".  לסיכום אפשר לומר שמילים שקבעה האקדמיה ללשון העברית את המינוח שלהן קיבלו משמעות אחרת בקרב הציבור הרחב, והיא אף חדרה לתוך המילונים.