מילת היחס את

מאמר זה עוסק בשימושים באות היחס את ובדיון שהיה בשנות החמישים והשישים באשר לנחיצותה של מילת יחס זו. אות היחס את מציינת את יחס הפעול, והיא תבוא לפני שם מיודע כמבואר בזה:

א. אם הוא שם בה"א הידיעה, כגון "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

ב. אם הוא שם פרטי, כגון "וירא את בנימין" (בראשית מג, כט).

ג. אם המושא הישר בא בכינויים, כגון "ורחץ את בשרו במים" (ויקרא טז, כד).

ד. אם המושא הישר נסמך לסומך ידוע, כגון "ויתן לי את מערת המכפלה" (בראשית כג, ט).

ה. אם לפני מושא ישר, הידוע לנו, בא שם מספר, כגון "ויחץ את שלוש-מאות האיש (שופטים ז, טז).

ו. לפני כל אף אם המושא הישר אינו מיודע, כגון "ונתתי לכם את כל עשב" (בראשית א, כט).

* בצירוף יש לי את, האת מיותרת, ויש לומר יש לי הספר ולא יש לי את הספר.

מראשית תקומת מדינת ישראל נמנע ראש הממשלה דוד בן-גוריון מלהשתמש במילת היחס את בין בכתב בין בעל פה, ואינו נזקק לה אלא לעתים רחוקות מאוד. בעקבות כך סברו אנשי לשון רבים שבגין נוהג זה של בן-גוריון התרווחה הנטייה בעברית להשמיט בשיטתיות את מילת היחס את. לכן הם יצאו חוצץ נגד השמטת מילת היחס את בשפה העברית. למשל, א' בן-אור כותב בספרו לשון וסגנון: "חיבה יתירה נודעת לה ל'את' בלשון העברית; כולה עברית ורק עברית, כי לא תימצא בשאר שפות שם. היא מוסיפה טעם לשבח וגם דיוק ובהירות, אם שימושה הוא כדין. רק עם תקומת מדינת ישראל פשט בעתונים מנהג נפסד לקצץ ב'את"ים' בעטיו של ראש הממשלה, מר ד. בן-גוריון, המבקש 'להחרים' כמעט את ה'את'. ראוי להימנע מקיצוץ זה, הנותן טעם במשפט לפגם, וביחוד – אם משמיטין אותה לפני הא הידיעה או לפני שם פרטי, שאז יש חשש גם לאי-הבנה". זאת ועוד, בכתבה שהתפרסמה בעיתון דבר מ-31 בינואר 1964 נכתב ש"מאז הגלה בן-גוריון (את) ה'את' מהלשון העברית, נתפלגה האומה לשני פלגים. בכינוס שמוקדש ל'שפה העברית בפרסומות', שנערך לא מכבר בתל-אביב, גילה אחד הנואמים כי השפעתו של בן-גוריון על שאת ה'את', הייתה הרבה יותר גדולה משאפשר לשער. 'אם ניקח את המודעות שהופיעו בחודש האחרון', אמר הנואם, 'נגלה כי ב-90% מהם הושמטה המילה 'את'".

על רקע זה הוחלפו דברים בין יצחק אבינרי לבין דוד בן-גוריון בדבר נחיצותה של מילת היחס את בשפה העברית. סטודנט אחד שאל את ראש הממשלה על טעם גזרתו זו על המילה "את", ובן-גוריון השיב לו בקיצור: "המשנה השמיטה האתים, ובצדק" (מעריב, 17 באוקטובר 1950). יצחק אבינרי הגיב לתשובתו זו של בן-גוריון בעיתון על המשמר בגיליון של 2 באוקטובר 1950. בתגובה כתב דוד בן-גוריון מכתב ליצחק אבינרי ב-3 בנובמבר 1950, ובו הוא כותב: "ואעפ"כ נראה לי שהמלה 'את' היא מיותרת, אם לא לחלוטין הרי ברוב הגדול של המקרים". בן-גוריון נותן דוגמה לדבריו: "נאמר: 'ותקרא את שמו אשר' (בראשית ל, 13), אבל אין שום קושי להגיד 'ותקרא שמו אשר' – כמו שנאמר: 'ותקרא שמו ראובן' (שם, כט, 32), 'ותקרא שמו שמעון' (שם, 33)…".

עוד כדי להצדיק את עמדתו באשר להשמטת אות היחס את פרסם דוד בן-גוריון מאמר ארוך בעיתון דבר ב-14 באוגוסט 1953. לדבריו, הנימוק לכתיבת המאמר הוא שיצחק אבינרי טוען שדוד בן-גוריון גזר כליה על ה"את" העברית. הוא מוסיף ש"את בעברית אינה חובה אלא רשות, ורק במקרים יוצאים מן הכלל יש צורך ב'את' למען הבהיר מיהו הפועל ומי הנפעל, מיהו הנושא ומיהו הנשוא". לאחר מכן בן-גוריון מביא את נימוקיו להשמטה של מילת היחס את. הנימוק הראשון הוא ש"הפוסק האחרון בכל ענייני הלשון העברית הוא התנ"ך". התנ"ך שופע פסוקים לאלפים שנשמטה בהם מילת היחס את. "ומה שמותר לתנ"ך מותר גם לנו".

הנימוק השני הוא שמחייבי ה"את" אומרים שיש צורך במילה זו, הואיל והיא מורה על יחסת האקוזטיב. דוד בן-גוריון כותב שאין הדבר לגמרי נכון, שכן במצבים מסוימים אין מוסיפים את ה"את", למשל אחרי שם עצם לא מיודע. לסיכום דבריו כותב בן-גוריון: "מכאן שאין כל חובה להשתמש ב'את' כשאקוסטיום מובן לפי תוכן הדברים כמו בפסוק 'לב אדם יחשב דרכו'. רק אם מי שהוא יאמר: ראובן היכה שמעון – לא ברור אם ראובן הוא המכה ושמעון המוכה או להיפך. יש צורך להגיד ראובן היכה את שמעון או את ראובן היכה שמעון. מחוץ למקרים בודדים כאלה – אין 'את' חובה, ואין צורך בה, ומכיוון שאין בה צורך – מוטב להשמיטה, למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטיות בלשון. ריבוי ה'אתים' משעמם ומכער לשוננו, וכל הממעיט הרי זה משובח".

יצחק אבינרי הגיב לדבריו אלו של בן-גוריון בחיבורו יד הלשון. בדבריו אמר שבאותו מאמר יש הרבה סתירות ואי-דיוקים. למשל, "מצד אחד הוא חוזר על אמרתו שהתנ"ך הוא בעיניו 'הפוסק האחרון בכל ענייני הלשון העברית', ומצד שני הריהו בוחר להשמיט את האת, כי 'ריבוי האתים משעמם ומכער לשוננו…'. נמצא שהתנ"ך, 'הפוסק האחרון' וכו', הוא המרבה מונוטוניות וכעור בלשון!?" יצחק אבינרי מוסיף ואומר: "אם החסכון כה יקר לראש ממשלתנו – מוטב שיכתוב 'מרוח האכסניה שלו', ולא כמו שכתב שם 'מהרוח של האכסניה שלו'".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Zvika Agmon  On 21 בדצמבר 2013 at 10:00 PM

    תודה רבה ושבוע טוב.

  • שין  On 24 בדצמבר 2013 at 11:32 AM

    לגבי יש לי את הספר, היה ויכוח קשה בענין בין לשונאים משנות החמישים עד שנות השבעים ונכתבו מאמרים רבים המצדדים ביש לי את, עם הנמקה משכנעת.
    ככל הידוע לי האקדמיה לא דנה בכך כך שאין איסור "רשמי".
    הטענה החזקה נגד הטהרנים כמו אבא בנדויד ואחרים שהובילו את המלחמה ביש לי את היא פסילת "יש לי אותו" ודרישה לומר "יש לי הוא" שאינה טבעית לדוברים בעליל ונוגדת הן הגיון לשוני והן לוגי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: