המילה הבודדת ומסכת הלשון

המילה היא התא הלשוני, וכשם שעצם קיומו של אורגניזם, חי או צומח, וכל תכונותיו, מבנהו ומראהו, אינם באים לו אלא מהתאים המרכיבים אותו, כך גם הלשון. כל כוחה של המילה בהבעה, וכל סגולותיה בציון מושגים. אופייה ויופייה אינם אלא תוצאה של צירופי מילים האורגים את מסכת הלשון של האדם. הוי אומר שחשיבות יתרה נודעת לשימוש הנכון בכל מילה ומילה, לשיבוץ המילה הבודדת במקום המתאים לה בחטיבה הלשונית. כידוע, שונות המילים לפי הוראותיהן, לפי כושרן הציורי-סמלני, לפי כוחן בתפיסת רגשות ורעיונות ובהבלטתם בבהירות ובדייקנות. יש המבחינים אפילו בצבען, בצלילן ובקצבן המוזיקלי.

אמנות המילה היא, בלי ספק, מתנת שדי, אך הדרישה היסודית מאת כל דובר או כותב היא ידיעת המשמעות האמתית, המדויקת, של כל מילה ושל כל צירוף מילים המשמשים לו כלי הבעה, אמצעי המשא והמתן עם הזולת. חוסר ידיעה ברורה במשמעות מילים עלול להכשיל את האדם ולסלף את רעיונותיו, ואפילו לעשותו מגוחך בעיני הבריות. למשל, אדם כותב באיגרתו לידידו הסופר: "את מאמרך היפה קראתי בעונג רב, בהתלהבות, בשאט נפש ממש!" תלמידים כותבים: "דעה זו נכונה לכאורה, שכן עובדות מוכיחות את נכונותה".

בעניין ברירת מילים כותבת שושנה בהט במאמרה "על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני": "הלשון החיה, זו המשמשת אותנו יום-יום, אין בה מילים נרדפות כמעט. לכל מושג יש מילה אחת, ועושרה של לשון הוא שימוש נכון במבחר המילים המכוונות לכל גוון וגוון ממבחר המשמעויות. במילים אחרות, ניסוח מדויק הוא אוסף של מילים, שכל אחת ואחת בו משקפת בבירור את כוונת המושג שמובע בה, ושכל מילה מצורפת לחברתה, כפי שמבנה הלשון מחייב. לא באו דברים אלו אלא כנגד האמונה הטפלה, שאם אדם משתמש בכתיבתו במילה אחת, ראוי לו בסמוך להשתמש במילה נרדפת ולא, חלילה, במילה שכבר השתמש בה. זהירות יתרה זו, שלא לחזור על מילה פעם שנייה בסמוך, גורמת לא-אחת ניסוח כושל…"

אם כן, תפקידו של עורך הלשון לתקן את כל אותן המילים הפוגמות בהבנת המשפט ומסרסות אותו. עליו לתקן צירופים שלא נכתבו לפי התבנית שלהם. חשוב להקפיד גם על משלב לשוני לפי רוח הטקסט.