משפחת כהן בכפר תבור

 

 

מאמר זה עוסק בסבי ז"ל, יהודה כהן, דור שני למייסדי כפר תבור, ובתרומתו לפיתוחה של המושבה. תחילה אציג את תולדות חייו של סבו מצד אביו, אהרן כהן, ושל אביו, משה יעקב כהן.

אהרן כהן נולד בשנת 1875 אהרן כהן עלה לארץ ישראל בשנת 1889. בבואו ארצה התקבל ללימודים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, וסיים את לימודיו בהצטיינות. כשסיים את לימודיו, ניהל את חוות מגדל. ממגדל עבר לזיכרון יעקב, ושם נשא לאישה את רחל וילדר. בשנת 1910 הצטרף לכפר תבור. אחיו דוד כבר ישב במושבה. נולדו לבני הזוג שבעה ילדים, וארבעה מהם מתו ממלריה. השלושה שנותרו הם משה יעקב (1896), אריה (1908) וטובה (1915). בשנת 1920 נפצע אהרן בעת הכשרת השטח להקמת מפעל המים בעתלית. הוא נפל מהפרדה שרכב עליה, והיא בעטה בו בחזקה בראשו. הוא אושפז בירושלים, ושם נפטר ונקבר בהר הזיתים.

משה יעקב כהן נשא לאישה את מיכל לובנוב, בת כפר תבור. לבני הזוג נולדו שישה ילדים: חיים (1921), יהודה (1922), אהרוני (1923), יוסף (1925), חסיה (1926) וחנה (1931). משה יעקב כהן הביא ארצה את הפרות ההולנדיות הראשונות. למשפחה הייתה מדגרת אפרוחים וגם גידולי שדה. סבי יהודה כהן עוד זוכר שלא היו כבישים, והובילו את הילדים לבית הספר על גבי פרדות. הוא מספר בריאיון לעיתון  … "כשהייתי ילד היה יהודי בטבריה בשם מסעוד. למסעוד היו שני חמורים גדולים, ועליהם היה מביא פעמיים בשבוע דואר לכפר תבור וכן דגים, ירקות ומיני סדקית. הוא נהג לצאת מטבריה בחצות והגיע לכפר תבור בשמונה בבוקר. כאן היה קונה ביצים ויוצא בחצות דרך יבנאל ושרונה לטבריה. בגדים לא היו קונים באותם ימים. אימא הייתה נוסעת פעמיים בשנה לחיפה וקונה בדים ותופרת. וכאשר הבגדים התבלו, תפרו לנו טלאים אוריגינל".

כמו שאר בני גילו סיים רק שבע שנות לימוד. בית ספר תיכון לא היה בקרבת מקום, ולכן מגיל 14 עבד בחקלאות. הוא עבד גם בסלילת כבישים. היה נוטר, עבר קורס בהגנה. יהודה כהן היה אחראי על הסליק במושבה. במלחמת השחרור פיקד על היחידה שכבשה את צמח. בשנת 1946 נשא לאישה את רויטל סגל, בתו של מתרגם הסרטים הראשון בארץ, ירושלים סגל. יהודה ורויטל גרו בשכירות בביתו של יגאל אלון. הם רצו לבנות לעצמם בית, אך לא היה להם די כסף. ירושלים סגל הציע להם להקרין סרטים לאנשי הכפר ולהרוויח מכך כסף. בשנת 1948, כשחוברה כפר תבור לרשת החשמל, קיבל יהודה מחותנו מכונת הקרנה. כך יהודה מספר באותו ריאיון עיתונאי: "הקמתי קולנוע במרכז הכפר. כל אחד הביא כיסא. הסרט הוקרן על קיר במרכז. סרט ראשון הקרנתי בלי כסף, במתנה. אחר כך בחצר הבית של אלון עשיתי ספסלים, סידרתי מסך, תליתי מודעות על עמודי החשמל בכפר, וגביתי עשר אגורות בעד כרטיס. כולם באו לסרטים. הקולנוע עבד שלוש שנים. אחר כך הייתה הפסקה של כמה שנים, ולאחרונה המועצה בנתה בית קולנוע חדש". זיכרונות מהסרטים מעלה אהרן פלמון בספרו שנים של חיטה:

השעשוע העיקרי שמסחה מספקת לנו הוא הצגת הקולנוע של מוצאי שבת. כל יום חמישי המרכז לקולנוע של ההסתדרות בתל אביב שולח למסחה, באמצעות האוטובוס המאסף לטבריה, מזוודת אלומיניום המכילה את גלגלי הסרט המיועד להקרנה, על פי מה שהוזמן מראש מתוך ספרית הסרטים של המרכז. ביום שישי בבוקר תלויה כבר אצל ציברוכן מודעה הנוקבת בשם הסרט שיוקרן במוצאי שבת, ומוביל הלחם מביא את הידיעה לכדורי. כשיש סרט טוב, או כשפשוט רוצים להתאוורר קצת, מתארגנים בקבוצה והולכים למסחה לסרט. בתקופת החורף הסרט מוקרן במועדון – מבנה גבוה וסגור, עם חלונות מלבניים מסורגים וספסלי עץ. בקיץ ההצגות מתקיימות תחת כיפת השמים, בחצר ביתם של יהודה ורוויטל כהן, הבית שבו נולד יגאל פיקוביץ' (אלון) ושהזוג כהן שכרו אותו ממשפחת פיקוביץ לאחר שיגאל הלך לקיבוץ והביא לשם את אביו. רוויטל היא בתו של יזם הקולנוע ירושלים סגל ומתוך כך באה גם יוזמתם של הזוג כהן להקים ולהפעיל במסחה קולנוע. לפני תחילת הסרט רוויטל יושבת לפני שער החצר ומוכרת כרטיסים ויהודה עומד בשער ומכניס את הבאים. כשמגיעה שעת ההקרנה והיושבים בחצר מתחילים להשמיע קולות של חוסר סבלנות, יהודה ורוויטל פוצחים, לאוזני כל הקהל, בויכוח רם שהטקסט שלו כמעט לא משתנה משבוע לשבוע:

יהודה: רוויטל, תסגרי כבר את הקופה. צריך להתחיל את הסרט.

רוויטל: אבל משה ושושנה (או יעקב וארנונה, או אילן וחרמונה) עוד לא באו.

יהודה: אי אפשר לחכות להם. שיבואו בזמן.

רוויטל: מה קרה לך, אין לך סבלנות? הם כבר באים.

יהודה: תעשי מה שאני אומר לך. תסגרי כבר את הקופה ובואי.

כאשר סוף-סוף ננעלת הקופה והשער נסגר, יהודה ניגש להפעיל את מכונת ההקרנה ורוויטל את מיתקן התרגום. תרגום הסרט רשום בכתב יד על סרט צללויד ומוקרן בצד הסרט. מפעיל המיתקן מקדם את התרגום על פי התקדמות הסרט. כאשר רוויטל משתהה רגע, באות מהקהל קריאות "תרגום, תרגום". וכשהיא מקדימה – "יותר לאט, יותר לאט". עם אנגלית רוויטל מסתדרת, אבל כאשר הסרט דובר שפה אחרת, יש לה בעיה. ואז מחפשים מתנדב מן הקהל שיודע את שפת הסרט ומוכן להפעיל את התרגום. אם לא נמצא איש כזה, אזי ברירת המחדל היא לסמוך על האינטליגנציה של רוויטל.

יהודה כהן טוען לכתר בעוד כמה תחומים שבהם היה הראשון. הוא אומר: "הייתי הראשון שהקים סניף של מפא"י הכפר תבור. יש לי מכתב מבן-גוריון. אני גם הכנסתי את ההסתדרות". בכפר תבור לא היו מים זורמים בבתים עד שנת 1956. התושבים היו שואבים מים מן הבאר. גם בשעה שכבר עברו מי השתייה בצינורות, המים זרמו רק בשעות קצובות בכל יום. ובאותן שעות ספורות מיהרו התושבים למלא דליים וגיגיות. גם מים להשקיית השדה לא היו, והחקלאים נאלצו להתבסס על גידולי בעל. בזכות יהודה כהן חוברו השדות לרשת המים. כך הוא מספר: "ראינו שעל גידולי בעל לא נוכל להתקיים, והחלטנו ללחוץ על מקורות לקבל מי השקיה. בשנת 1967, כשהייתי סגן יו"ר המועצה, טיפלתי בנושא המים. השתייכנו לאגודת האיכרים. באתי למרכז החקלאי ושם אמרו לי: 'אתם צריכים להיות אגודה חקלאית'. חזרתי, אספתי את האנשים, והקמנו אגודה: 'יצרני כפר תבור'. פנינו לעורך דין שניסח תקנון ובד בבד הלכתי למהנדס מים כדי שיתכנן בשבילנו מפעל מים. אבל משרד החקלאות לא רצה לתת לנו מים.  ביקשתי מיגאל אלון שיתערב. ואכן לאחר כמה ריצות, פגישות וטלפונים חתמתי ב-1969 על חוזה לקבלת מים ממקורות. והילדים שלנו שעזבו את כפר תבור – מקצתם שבו הביתה, נטעו מטעים, זיתים, משמש, שזיפים וכל מה שאפשר לגדל עם מים. התפרנסנו מייצוא תוצרת חקלאית, וזה שינוי חשוב. באמצע שנות ה-80 שמנו לב שהעניינים מסתבכים והחלטנו להקים אגודת מים. והיום אנחנו לא חייבים כסף. לא נקלענו לתוך מערבולת הגירעונות והחובות של האיגודים החקלאיים".

על הפגישה עם יגאל אלון, שהיה אז בשנת 1968, שר הקליטה סופר בעיתון דבר מ-24 באוקטובר 1975:

יהודה כהן מכיר את יגאל אלון מהימים שבהם היה שמו פייקוביץ, והוא שיחק בין בתי מסחה. יהודה כהן היה לוקח את יגאל פייקוביץ לבית הספר כדורי על פרדה ומחזיר את הפרדה למושבה. יהודה כהן היה הקשר של אלון בפלמ"ח. בשביל יגאל אלון יהודה כהן הוא פירמה. יהודה כהן בא לפגישה עם שר הקליטה, וכמנהג המסחאים לא לבש "פראנג'י", אלא בגדי איכר כחולים, נעליים מהוהות וכובע טמבל. כמנהג המסחאים הקדים לבוא לפגישה בחצי שעה או בשעה. נכנס ללשכת השר ונתקל במבטה המופתע של המזכירה. הוא אמר שהוא יהודה כהן, והיא שאלה אם אמנם הוזמן אל השר וביקשה ממנו לחכות. אנשים באו ויצאו, ויהודה כהן המשיך להמתין. המזכירה הסבירה לו שהשר עסוק, והוא כבר התרגז, עד שיצא השר במקרה מחדרו ופגש ביהודה. אלון עלץ לפגוש את ידידו הוותיק וחיבק אותו, והמזכירה שינתה מיד את טעמה, הבינה שלפניה איש חשוב, והציעה לו אפילו כוס תה, אך יהודה כהן אינו מתפתה לדברים כאלה. עכשיו היה הוא האיש שסירב. יהודה נכנס אל השר, והניח את כל הקלפים על השולחן: "יגאל", אמר לו, "אין לנו מים". אלון התפלא וטלפן למנהל "מקורות". יהודה נפגש עם מנהל "מקורות", ומהפגישה לא יצא שום דבר. בשבת הלך יהודה לבית אלון, ואמר לו שהעניינים לא זזים. אלון הבטיח לו שעד יום שני יהיה הכול בסדר. ביום ראשון הוזמן יהודה ל"מקורות" וחתם, בשם המושבה, על הסכם, שלפיו קיבל כל איכר מכסת-מים נאה. מאז עלתה מסחה על דרך המלך, וזה מוכיח כי מי שגדל במסחה לא שוכח אותה.

יהודה היה גם אחראי לחיבור שכונת הגפנים שבכפר תבור לחשמל. בשכונה זו אוכלסו עולים שגרו קודם לכם במעברה. שכונה זו הוקמה בשנת 1956. כשנתיים לאחר הקמתה הוחלט לחברהּ לרשת החשמל. למועצה לא היה כל הכסף הנדרש לפעולה זו. באותה שנה נערכו בחירות לכנסת. יהודה כהן היה אז מזכיר סניף מפא"י בכפר תבור. יהודה כהן איים לפני נציג מפא"י בצפון שבכפר לא יצביעו בשביל מפא"י, אם לא יקבלו את הפיצויים המגיעים להם בעקבות הבצורת שהייתה באותה שנה. הנציג טיפל בעניין, והתקבל סכום של 28,000 לירות. מהסכום הזה היה אפשר להקצות לחיבור השכונה לחשמל חוץ מהכסף שניתן לחקלאים על נזקי הבצורת. בזכות נחישותו של יהודה כהן הצליחו לחבר את השכונה לחשמל.