מזלגות

המזלג הוא כלי המשמש לאכילה של מזון מוצק. בקצהו יש שיניים מחודדות שנועצים אותן במזון. המזלג נזכר בתנ"ך בשמואל א, פרק ב, פסוקים יג–יד. מצודת ציון מפרש את המילה באופן הזה: "שֵם כלי בעלת השיניים ובו תוחבים הבשר להעלות מן היורה". הריבוי של מזלג בתנ"ך הוא מִזְלָגוֹת. למשל, בדברי הימים א, פרק כח, פסוק יז כתוב כך: "וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְלָגוֹת, וְאֶת כָּל כְּלֵיהֶם, עָשָׂה חוּרָם אָבִיו לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לְבֵית יְהוָה נְחֹשֶׁת, מָרוּק".

במאמר הזה נתמקד בצורת הרבים למילה מזלג. בקרב הבלשנים התעורר ויכוח אם המ"ם בצורת הרבים אמורה להיות בחיריק, כפי שהיא כתובה במקרא, או בפתח כרבים של משקל מַקְטֵל. למשל, במילונו של אליעזר בן-יהודה מילון הלשון העברית צורת הרבים של מזלג היא מִזְלָגוֹת או מַזְלֵגִים (לא מובאת הצורה מַזְלְגוׂת). גם במילונו של יהודה גור מילון עברי צורת הרבים של מזלג היא מִזְלָגוׂת. לעומת זאת, יצחק אבינרי בחיבורו יד הלשון כותב שיש לנקד את המ"ם בפתח. להלן דבריו: "… לא כן בדורנו: משבר אנו מבטאים בסמיכות בפתח, כי רוצים ורשאים אנו להבחין בין מַשברים כלכליים ומדיניים ובין מישברים (היחיד משבר, במם חרוקה ובית קמוצה). הוא הדבר בלשון רבים של מזלג".

בימינו רווחת ונפוצה הצורה מַזְלֵגוֹת, אך ודאי שאפשר לנקוט גם את המִזְלָגוֹת. למשל, במילון למונחי כלי מטבח שיצא לאור בשנת 1933 (תרצ"ג) מטעם האקדמיה כתוב מַזְלְגוֹת, ובסוגריים כתוב מִזְלָגוֹת. כלומר שתי הצורות משמשות זו לצד זו. גם במילונו של ראובן אלקלעי מילון עברי שלם כתוב שצורת הרבים של מזלג היא מַזְלְגוֹת או מִזְלָגוֹת. זאת אומרת שלפי ראייתו שתי הצורות קיימות ושרירות.

בספרות הילדים אפשר למצוא דווקא דוגמאות רבות לכתיב מִזְלָגוֹת. בסיפור שהתפרסם בהארץ ב-30 ביוני 1921 כתוב (הטקסט מנוקד): "מבעד החלונות הפתוחים נשמע צלצולם של העליז של מִזְלָגוֹת וכפות ושאר כלי מטבח". בשיר "הקומקום מקשקש" בספרה של אנדה פינקרפלד-עמיר סחרחרת פלא (התחבר ב-1939) כתוב (הטקסט מנוקד): "הקומקום על האש מקשקש ורועש. הַמִּזְלָגוֹת והסכינים עם הכפות, במהרה, למחולות מתכוננים". ואף בספרו של לוין קיפניס כוסו של אליהו (התחבר ב-1989) נכתבה המילה מִזְלָגוֹת: "בערב פסח הוריד אבא את כל הפסח מן העלייה: סירים וקלחות, קערות וצלחות, כפות וּמִזְלָגוֹת וכוסות וכוסיות".