ה"א הידיעה

בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה״א הידיעה או ה״א היידוע את האות ה"א כאשר היא משמשת תווית יידוע לשם עצם או לשם תואר. ה"א הידיעה, לדעת המדקדקים, מילת רמז מקוצרת מן הַל או הן, ולפיכך בא אחריה דגש לתשלום האות (ל, ן) שנשמטה. מאמר זה עוסק בשימושי ה"א הידיעה בלשון העברית, ואלו הם:

א. ה"א הידיעה מרמזת על עצם אחד, מתוך עצמים מרובים הכלולים בשם מסוים, שהוא ידוע לדובר או לכותב, או היא מייחדת, במובן היידוע, עצמים אחדים מתוך סוגם או מינם. ה"א הידיעה מצטרפת אפוא בעיקר לשם העצם הידוע לנו, משום שנזכר לפני כן בהרצאת העניין, או משום שאנחנו מיידעים אותו תוך כדי דיבורנו. דוגמאות: "יהי רקיע…" ויעש אלֹהים את הרקיע" (בראשית א, ו–ז); "וימצאהו איש… וישאלהו האיש" (בראשית לז, טו).

ב. ה"א הידיעה מצטרפת לשמות של עצמים מפורסמים או ידועים יפה לשומעים: בראשית ברא אלֹהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א); עלה עמוד השחר; אהבת הבריות. אך במשלים ובפתגמים באים השמות לרוב בלי ה"א הידיעה: אין אדם נתפס על צערו; מילה בסלע; שתיקה בתרי.

ג. במשפטי ייחוד מצטרפת ה"א הידיעה למילה שהוצאה מהמשפט ובאה בראשו: החכם – עיניו בראשו (קהלת ב, יד); הצור – תמים פעלו (דברים לב, ד).

ד. ה"א הידיעה מצטרפת לבינוני של הפועל במקום אשר, ש, או במקום כל מילה החסרה במשפט ומובנת מאליה: פֵרות התלושים מן הקרקע; העושה תפילתו קבע; תורם הוא את המדוד, את השקול ואת המנוי.

ה. ה"א הידיעה מצטרפת לתוארי כבוד ודרגות: כבוד הרב, אדוני המלך, אדוני הדוקטור, אישי הפרופסור, אדוני הגנראל, כבוד האדון, אך לא כן מר: אין לו יידוע ולא ריבוי.

ה"א הידיעה אינה באה:

א. לפני שם עצם פרטי, כמו אברהם, שרה, שכם. זה המקום לציין שלמילים אבא, אימא, סבא וסבתא אין להם ה"א הידיעה. כמוהם כשמות פרטיים, שבהיותם שמות פרטיים אין להם ה"א הידיעה.

ב. לפני שם נטוי, כמו ביתי, נחלתכם.

ג. לא לפני שם העצם הנסמך, אלא לפני הסומך, כמו בית הכרם, צדקת הצדיק, שדה הקרב. אשר לכלל הראשון יש לציין ששמות הרים ונהרות יבואו גם בה"א הידיעה, כגון הירדן, הירקון, הבשן, הגלעד, הלבנון, הכרמל. ואשר לכלל השני ראוי לדעת שה"א הידיעה מצטרפת לבינוני הבא בכינויים, מפני שהללו מסמנים במקרה הזה את יחס הפעול ולא את השייכות, כגון המוציאך מארץ מצרים, הפודך מבית עבדים, המלבישכם שני. לעומת זאת, יש שמות מורכבים שהם כביטויים קבועים בלשון, ודינם כדין שמות פרטיים, שלעולם אינם מתחברים עם ה"א הידיעה, אפילו כשהם מיודעים על ידי הזכרתם בהרצאת העניין, כגון בית דין, אב בית דין, גמילות חסדים, דרך ארץ, יום טוב, בעל מום, תלמוד תורה, תלמיד חכם. ויש שמות מורכבים, הבאים תמיד עם ה"א הידיעה, כגון בית האסורים, בית הסוהר, בית הבד, בית השלחין, עם הארץ. ויש שמות מורכבים הבאים ביחיד עם ה"א הידיעה, וברבים גם בלי ה"א הידיעה, כגון בית הכנסת – בתי כנסיות; בית המדרש – בתי מדרשות; בעל הבית – בעלי בתים.

ד. בניסוח חוקים יש שהעברית משמיטה את ה"א הידיעה: "ומכה אביו ואמו – מות יומת; וגונב איש ומכרו ונמצא בידו – מות יומת; ומקלל אביו ואמו – מות יומת" (שמות כא, טז–יח).

ה. בייחוד שכיחה השמטת ה"א הידיעה השנייה בתארים ובפעלים: "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת-צופים" (תהלים יט, יא). אולם מן הראוי לחזור על הה"א כשהתארים מתייחסים לעצמים שונים: הרשעים והצדיקים, הקטנים והגדולים, הטוב והרע.

ובכלל, בשנים האחרונות יש נטייה להשמיט את ה"א הידיעה שלא כדין בהשפעת לשונות זרות, כגון צבא הגנה, מטה כללי, משרד ראשי ובתוארי מקצוע (סופר ואחריו שם משפחה). כיוצא בזה כותבים רבים ידידי יקר בשעה שאין כוונתם לומר כי ידידי יקר, אלא דעתם לומר ידידי היקר. הטעם הוא ששם פרטי מיודע מטבעו, ולכן שם התואר המצטרף אליו אמור לבוא בה"א הידיעה. יצחק אבינרי בחיבורו יד הלשון קובל שדוד בן-גוריון השמיט את ה"א הידיעה בצירוף צבא ההגנה לישראל בטענה ששם פרטי הוא. יצחק אבינרי כותב בהקשר הזה: "למעשה אין 'צבא הגנה לישראל' שם פרטי כאברהם ויצחק: מתורגם הוא מלשון ללשון. תיקון קל בשם זה היה פוטרנו מכל 'צרת ההא'. אבל כיוון שניתנה בו דווקא התיבה 'הגנה', בנפרד, מן הראוי שתבוא בה"א הידיעה, לשם הבלטת הערך, על דרך 'בית הבחירה', 'לשכת הגזית', וכדומה. יתר על כן: הרי אף בשמות פרטיים רבים קיימת ה"א הידיעה: הכרמל, הלבנון… בייחוד יש לשמור על הה"א בשמות מורכבים בני שתי מילים: ים המלח וים התיכון ומערת המכפלה – שמות פרטיים הם יותר מן 'צבא הגנה לישראל'". ולסיכום, עורך לשון אמור למצוא את אותם המקומות שבהם הושמטה ה"א הידיעה ולהחזירה.