חדירת היידיש לעברית בעת החדשה ויחס הבלשנים אליה

שפת אמם של רוב מחיי הדיבור העברי בארץ ישראל, אליעזר בן-יהודה ועמיתיו, הייתה יידיש. הם פנו עורף לעולם הישן, ודחו את היידיש, שסימלה את העבר הגלותי. בן-יהודה נמנע מכל שימוש במילים לועזיות, ובחידושיו הלשוניים ניכרת השפעת הערבית כשפה שמית. גם בני העלייה השנייה, שהגיעו משטחי האימפריה רוסית, רצו להתנער מהיידיש, שפת הגלות. ובכל זאת היידיש השתקפה באוצר המילים העברי שלהם ובמבנה המשפט. נראה שבתהליך הרכישה של עוד שפה פעל כאן המנגנון הקרוי "התערבות לשון האם".

מלחמת הלשונות בין היידיש לעברית לא הסתיימה בניצחון מלא של העברית. אפילו בשנת 1948 עדיין הייתה היידיש הלשון העיקרית של כמחצית היהודים בארץ. כאשר הם למדו את השפה החדשה, הם הפעילו הפעלה בלתי מוּדעות את מנגנוני שפת האם, והחדירו לעברית אלמנטים מיידיש. היידיש הטביעה את חותמה על תחומים שונים של העברית המודרנית: על המבטא וההטעמה, על הצורות הדקדוקיות, על התחביר ועל אוצר המילים.[1] במאמר הזה נבדוק כיצד קיבלו בלשנים שפעלו בארץ את חדירת המבנים הלשוניים מהיידיש לתוך העברית ואת השפעת אוצר המילים שלה בתקופה שלפני קום מדינת ישראל ובעשורים הראשונים למדינה. נביא את דעותיהם של הבלשנים הבולטים שפעלו באותה תקופה.

יוסף קלוזנר במאמרו "סימני מיתה בעברית החיה", שהתפרסם בלשוננו לעם בשנת 1932, סבור שאין לשלול חדירת מילים זרות ללשוננו, אך הוא מוסיף ששיבושי לשון שמקורם משפות זרות, ובכלל זאת יידיש, יכולים להשתרש רק בלשון מתה, ואין מקום להם  בלשון חיה ומדוברת. על כן יש לעקרם מהשפה. כך הוא כותב: "מלה זרה, שנתקבלה בלשוננו, אינה מזקת לרוח-הלשון כלל. לא כן צורה דקדוקית משובשת, ופרט צורה [ה]מעידה על השפעתה של לשון אחרת בצירוף-המלות ובסידור המשפטים, (לדוגמה 'אבא'לע ו'אמא'לה') כספחת ממארת היא לכל לשון ולשון ובפרט ללשון העברית החיה, שעדיין היא כשתיל שדורש טפול והשקאה עד שישתרש בקרקע המולדת".[2]

קלוזנר מתכוון בצורות דקדוקיות משובשות למבני סמיכות שבהם הסומך קודם לנסמך שלא כמו בעברית. לדבריו, אף על פי שמבנים אלו בעברית, הם אבסורדיים. בתור דוגמה הוא נותן את הצירופים "שושן פורים", "שבת גוי", ישיבה בחור" ועוד. להלן דבריו: "כיוצא בזה אומרים אנו כולנו, 'שושן פורים' ו'שבת גוי'; ובאמת אין הרכבות אלו אלא גרמניסמים או ז'ארגוניסמים גמורים, אף אם המלות שלהן הן עבריות: בעברית הנסמך קודם להסומך, ו'שושן פורים' אין פירושו 'פורים של עיר שושן', אלא אבסורדום זה: 'שושן של חג-הפורים'; כמו ש'שבת גוי' אין פירושו 'גוי של שבת', אלא שבת של גוי, שהרי בכל לשון ולשון לא המלות הן העיקר, אלא המבנה הסונטאקטי של המשפט".[3]

יצחק אבינרי בספרו יד הלשון (יצא לאור בשנת 1964) יצא נגד ביטויים שנכנסו לעברית שהם למעשה תרגומי שאילה[4] מיידיש. הוא סבור שיש לעקור מהדיבור אותם ביטויים. כך הוא כותב: "יותר מזה יש להצטער על בטויים עבריים, כביכול, שאינם אלא תרגום-כצורתו מיידיש והם חותרים תחת קיום שפתנו, כגון: 'אוחז את המילה' (עומד בדבורו), 'לוקח כל דבר ללב' (נותן לבו לכל דבר). יש צירופים שנעשו כמעט לנחלת הכלל, ויש לקדש עליהם מלחמה ארוכה כדי לעקרם (ליל ששי, התחשק לי ועוד). כיוצא בזה 'מפא"ניק שרוף'. לקחו מיידיש 'א פארברענטער חסיד', שאינו אלא תרגום של חסיד נלהב, ותחת להחזיר עטרה לישנה הפכו נלהב לשרוף… שבושי סדר המלים, בהשפעת הלועז וביחוד בעקבות יידיש, איומים ממש: 'כזאת חתיכה', 'כאלה נעלים', 'אני גם הלכתי' (כלומר גם אני הלכתי). ומי לא יאמר 'יקח זמן' במקום ימשך? 'הוא לבד יודע היטב' (הוא עצמו), 'אני נופל מן הרגלים' (רגלי כושלות), 'שכה אחיה' (בחיי) – כל השרצים הללו שורצים בלשון הדבור ומנוולים אותה".[5]

אף הבלשן אהרן בן-אור (אורינובסקי) כתב בספרו לשון וסגנון (יצא לאור בשנת 1963) על תרגומי שאילה מלעז, ובכלל זאת מהיידיש. לדעתו, אי אפשר להימנע מחידושים מסוג זה, אך אין לדחוק ביטויים קיימים בעברית. עדיף להידרש לביטויים מקוריים מלהשתמש בתרגומי שאילה. להלן דבריו: "השפעת התרחבות מבחוץ בולטת ביחוד בתרגום ביטויים שונים, שמקצתם אינם אלא כעין מליצה, מליצה לועזית: שאלה בוערת, גבור המחזה, גן ילדים, זרימת הון, היהדות על כל זרמיה, התפתחות התעשיה, צינורות הכלכלה, מתיחות היחסים, צבעים שחורים, שממה שׂוררת, הציל את המצב, מעגל קסמים, שירת הברבור, ועוד רבים כיוצא באלה. ברצוננו ושלא ברצוננו ניזקק לכל אלה… אך אין לפרוץ את הגבולות לבלי חוק, עד כדי לדחוק את הביטוי העברי המקורי: כל המבקש להרחיב, כביכול, את תכנם של יותר ועִם ולהשתמש בהם כבלועזית (לא אבוא יותר אליו, אוכל עם הידיים) אינו מרחיב את הלשון, אלא מחריבה. אף אם נמצא כעין זה בספרי ימי הביניים, אין להרחיב שימושי מלים מסוימות על חשבון דחיקת אחרות: אין הספר שוכב אלא מונח, אין הטלפון עסוק אלא תפוס, ואין נותנים קפיצה אלא קופצים… כל מה שיכולים אנו למצוא סיפוק גמור בביטויים מקוריים משלנו, חייבים ומצווים אנו על כך. השפעה זרה הבאה לדחוק ולעקור את הביטוי העברי המקורי, אין בה אלא נזק בלבד".[6]

ראובן סיוון סבור גם הוא שאין לפסול פסילה מוחלטת תרגום ביטויים מלשונות לועזיות, ובכלל זאת יידיש, אך אין גם לקלוט סיטונית ביטויים כאלה. חשוב שתישמר צביונה של העברית. להלן דבריו מתוך חיבורו לקסיקון לשיפור הלשון (יצא לאור בשנת 1969): "…הדעה הנשמעת לפעמים שכל תרגום או שאילת משמע פסול הוא אינה נכונה. לא רק המציאות הלשונית העברית טופחת על פניה, ובמיטב ספרותנו לדורותיה השתמשו בביטויים מתורגמים מלשונות לועזיות שונות, אלא אף תופעה אוניברסלית היא, ואף כיום, כבכל תקופה, אין לך לשון חיה ומדוברת שלא תשאל למילונה ביטויים מתורגמים מלשונות אחרות הבאות עמה במגע. הווי אומר, יש שאילת משמעים סבירה ויש לא סבירה. הכול תלוי במידת התאמתו של הביטוי לרוח העברית".[7]

יצחק אבינרי התנגד לצורות החיבה צ'יק או ניק, שחדרו לעברית מן היידיש. להלן דבריו: "… צורך מעשי אין לנו במושבניק וקבוצניק וכו'. יכולים אנו להסתפק בחברי הקבוצים, אנשי הקבוצים וכד', כשם שאומרים (ויפה אומרים) איש אשדות, איש אפיקים (ולא "אשדות-ניק או אפיקימניק"…). ברם, לא הרי סגנון ספרותי כהרי דבור עממי: זה האחרון פורץ לא-פעם את אפיקיו והורג מעבר לגבול. לפיכך יש לנו ליתן את דעתנו על הדיבור העממי, לבל יפרוץ כל גבול".[8] גם ראובן סיוון שולל את הסיומות שמקורן ביידיש. כך הוא כותב בחיבורו לקסיקון לשיפור הלשון: "הסיומים המכוערים '-יק' שמואליק אריק יוסיק, '-ניק" מפ"מניק תרבותניק מושבניק, '-צ'יק' קטנצ'יק מדריכצ'יק עוד לא נעלמו מלשון הדיבור בישראל, שלאט לאט משתחררת מהשפעה מעכירה של האידית. מוזר לפעמים לשמעם מפי אנשי במה ואמנות וספרות…"[9] להתנגדות לצורות מהלעז מצטרף אבא בנדויד בכתבו בספרו מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה (יצא לאור בשנת 1974): " 'ניק' (נודניק, קיבוצניק, פלמחניק, מפא"יניק, מושבניק, מפ"מניק) – זו הצורה הלועזית. אבל בעברית: טרחן (=נודניק). ולהשתייכות מוסיפים 'איש': איש קיבוץ, איש פלמ"ח, איש מפא"י, איש מפ"ם".[10]

לסיכום, בתקופה שלפני קום המדינה ואחריה היה חשוב בקרב הבלשנים לשמור על המבנים הלשוניים של העברית הקלסית ועל הצורות המקוריות של השפה. פה אחד התנגדו לחדירה של מבנים לשוניים מן היידיש. הייתה הסכמה שמילים וביטויים שמקורם מיידיש יכולים להרחיב את השפה, אך במקום שיש ביטוי עברי קיים מן המקורות, הוא עדיף מביטוי שמקורו ביידיש. אכן, רבים מתרגומי השאילה מהיידיש סרו מהעברית במרוצת הזמן. כיום פחתה ההשפעה של היידיש על העברית.

 

[1] יוסף גורי, "השפעת היידיש על הלשון העברית המודרנית", בתוך: ירמיהו יובל (עורך), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך שני, ירושלים 2007, עמ' 256; סימון הופקינס, עברית ויידיש, לשוננו לעם, מ–מא (תשמ"ט–תש"ן), עמ' 313–318.

[2] יוסף קלוזנר, "סימני מיתה בעברית החיה", שפה קמה, ירושלים תשס"ט, עמ' 34.

[3] שם.

[4] תרגום שאילה הוא תרגום מילולי של צירופי מילים מיידיש, מקיף ניבים, פתגמים, דימויים וצירופים קבועים אחרים. מספר הצירופים שנכנסו לעברית באמצעות תרגום שאילה מיידיש גדול ומסתכם במאות. זהו סוג של השפעה סמויה, שאינה ניכרת במבט ראשון. על תרגומי השאילה בעברית מיידיש ראה: לאה סקיבא, "תרגומי שאילה של ביטויים ביידיש", לשוננו לעם, לח, ג–ד (תשמ"ז), עמ' 336–363;  ז–ח, עמ' 457–500.

[5] יצחק אבינרי, יד הלשון, תל אביב תשכ"ה, עמ' 237.

[6] אהרן בן-אור, לשון וסגנון: דרכי ההבעה העברית, תל אביב 1963, עמ' 65.

[7] ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 299–300.

[8] אבינרי, יד הלשון, עמ' 576–577.

[9] סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, עמ' 220–221.

[10] אבא בנדויד, מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה, ירושלים תשל"ד, עמ' 224.