פינג'אן

מקור המילה פינג'אן מתקופת התלמוד מהמילה היוונית פנקס, שפירושה טבלה, גיליון רישום, כגון "הפנקס פתוח והיד כותבת" (אבות ג, טז). מילה זו נהפכה לפינכא בארמית, ופירושה קערה, צלחת. מהמילה פינכא התפתח הביטוי מלחך פינכא, ופירושו מלקק צלחות. ביטוי זה הוא כינוי גנאי לחנפן, לאדם המתרפס לפני גדול ממנו. ביטוי זה נקבע על פי הביטוי המופיע בפסחים מט, א: "בר מלחיך פינכי". וממילה זו נוצרה בעברית בת-ימינו המילה פינך. המילה פינך השתרשה בלהג הצבאי, ופירושה קופסה של פח או של אלומיניום כעין צלחת סגורה, המשמשת כלי אוכל לחייל בהימצאו במחנה בתנאי שדה. המונח עבר לפרסית, ובה בוטאה המילה פֶּנְגָּן. ומן הפרסית חדרה לערבית, ובה בוטאה פינג'אן. בערבית פינג'אן הוא הספלון נטול הידית שנועד ללגימת הקפה. אך בתקופת הפלמ"ח הפכו את הפינג'אן חברי הפלמ"ח לקומקום לקפה, שעובר מיד ליד. כך הוא בשירו של חיים חפר הפינג'אן, שנכתב בשנת 1945:  "סוֹבֵב לוֹ, סוֹבֵב הַפִינְגָ'אן…" הטענה היא שמקור המילה הוא  מטעות מהתקופה שלפני קום המדינה. כאשר היו הערבים מזמינים את שכניהם היהודים לקפה, הם היו אומרים להם: "תעאל אשרב פינג'אן קהווה" [=בוא תשתה כוס קפה], והיהודים חשבו שהפינג'אן הוא הכוס שֶבו מכינים את הקפה.

בספר משפחת הפלמ"ח כך כתבו העורכים חיים חפר וחיים גורי על הפינג'אן:

אלף, הפינג'אן זה לא איבריק. איבריק הוא קומקום הנחושת בעל הידית הארוכה ופינג'אן הוא ספלון קטן. זה אלף. עכשיו בית: פינג'אן זה לא רק ספל ערבי קטן. פינג'אן זה גם מדורה, גם חברוּת, גם שירה וגם כזבים. זה בית. עכשיו גימל: פינג'אן זה לא רק הנ"ל, זה גם נימוסי שולחן: מתחילים במפקד או בעלמה, כשהמוזג מרוחק מן הבכיר או מן הבחירה, ומעבירים מיד ליד עד שהפינג'אן מגיע אל היעד. על הלוגם לשאוב את הקפה ברעש, לפלוט אנחה של שביעות רצון ולשבח את עושה הקפה… האחרים ממתינים לתורם אגב שירה או סיפורי מעשיות. סימן למידות מגונות – מי שנטל פינג'אן שלא בתורו. גם המוזג חייב לזכור, שהקפה צריך להספיק לכולם. כל פלמחניק היה מומחה לקפה, אך היו מומחים גדולים ממנו. למומחה כזה קראו: קהוו'אנג'י, והוא הוא שידע למצות את הסגולות היקרות של משקה המלכים, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. וגם בכך עדיף דור הפינג'אן על דור האספרסו.