סיפורים מכפר תבור בנושא ביטחון

סיפורים מכפר תבור בנושא ביטחון

להלן סיפור של השומר אברהם דרויָן, יליד פתח תקווה ומרכז ארגון השומרים העבריים, מתוך הספר יחידי מול שדות על רכישת כלי נשק מכפר כמא בעזרתו של מיכאל ז'יבליק, בן כפר תבור:

קיץ 1935. מאז עזב את השמירה בכפר סבא, חלפו שש שנים. בשנים אלו התחלפו בה כמה שומרים, ולכולם היה נכון לעזור ולתרום מניסיונו בכל עת שביקשו זאת. בייחוד התיידד עם חנן ז'יבליק, עלם צעיר שהגיע מכפר תבור, והתמסר לשמירה בכל נפשו ומאודו. דרוין ידע שהוא עושה את עבודתו בנאמנות. הוא ראה בו אח צעיר. ביתו של דרוין היה תמיד פתוח לפניו. יחסי ידידות התפתחו גם עם הוריו ועם אחיו.בחודשי הקיץ עסק דרוין בין השאר גם ברכישת כלי נשק לארגון ההגנה. במהלך נסיעותיו למטרה זו הגיע גם לכפר תבור בשעת בין הערביים, שעה שחזר העדר מהמרעה. הוא פנה מיד לבית משפחת ז'יבליק, רוזה (שושנה) ומיכאל. דרוין התקבל בשמחה, ממש כבן משפחה. ליד כוס תה תוכנן טיול למחרת היום להר תבור ובחזרה לכפר הצ'רקסי כפר כמא. בכפר היה עליו להיפגש עם תושב הכפר, מבריח נשק, שהיה עליו לשאת ולתת עמו בעסקי רכישת נשק.

שעה ארוכה לפני עלות השחר יצאו דרוין וחנן ז'יבליק ברכיבה לעבר הר תבור. הם עשו את דרכם בשביל הצר המוביל לפסגה. שקט הלילה מסביב הופרע רק משעטת פרסות הסוסים ומנביחתם של כלבי שבט ערב א-סבח, המתגוררים בשיפולי ההר. האפלה הכבדה נהפכה לאפלולית. עוד כמה עיקולים, והם על הפסגה, ממהרים לכנסייה, שהיא מטרת הטיול. באולם האפל נצמדו לחלונות הצבעוניים, והשקיפו לעבר ההרים שבמזרח. השחר שעלה התחיל להבהיר את השמיים. לאט-לאט בקע, וצָבע בצבע אדמדם-צהבהב את האופק. עוד דקות מספר, וקרני שמש ראשונות האירו את ההרים האפורים הסובבים את בקעת יבניאל. דרוין השקיף בהתפעלות ביופי הזה, שאינו קיים בסביבתו, קלט לתוכו מראות נוף נדירים, ונשם מלוא ריאותיו אוויר פסגות טרי.

לאחר שספג דרוין אל תוך נשמתו את הוד הזריחה הגלילית, הפנו ז'יבליק ודרוין את סוסיהם למדרון, ורכבו אל הכפר הצ'רקסי השכן – כפר כמא. כאמור, דרוין ידע שאחד מאנשי המקום עוסק במכירת כלי נשק. שניהם רכבו לשם, ובדרך קבעו שמיכאל ז'יבליק יישא וייתן עם מבריח הנשק, ואת דרוין יציג בתור קונה כלי הנשק, שאינו מבין ערבית.

ישבו על הספה, התכבדו בספלוני קפה ובסיגריות, והשיחה קלחה. דרוין השים עצמו תם, שאינו מבין דבר. הצ'רקסי הרזה ונמוך הקומה פזל לעברו, וסינן מבין שיניו לעבר מיכאל: "מוש בפעם כלמה ערבי?" [=אינו מבין מילה ערבית?], ומיכאל עונה לו בביטחון: "מוש בפעם, יענו זעי אחמר…"

 [=אינו מבין, כלומר אינו מבין כמו חמור]. השיחה נמשכה ביניהם. דרוין שומע איך הם מתווכחים על סוגי כלי הנשק, על מחירים ועל תאריכי מסירה. לאחר שקבעו מה שקבעו, וגמרו ביניהם את העסקה, לחצו ידיים ונפרדו לשלום. גם דרוין הושיט ידו, ונפרד ממנו במילת שלום, בעברית כמובן. העניין סודר, והעסקה סוכמה. כעת יכול דרוין לחזור הביתה. רק נותר לו לחקוק בליבו את דמותו של אותו צ'רקסי.

את הסיפור השני, שֶאף הוא עוסק בענייני ביטחון, סיפר דוד גולדמן, בן כפר תבור, והוא הופיע בספר על הגורן, בליל לבנה. לפי הסיפור, המתיישבים הראשונים הגיעו למסחה בשנת 1901 על גבי חמורים ובעגלות רתומות לסוסים ולשוורים. בערב פירקו את המטען, ונכנסו לחורשות העזובות של הכפר הערבי מסחה. מיד הופיעה משלחת של פרשים, כעשרה רוכבים, ובראשם בדווי, החמוש בחרב ארוכה ובכידון. לו שפם גדול מפיל אימה ופחד.  הציג את עצמו בשמו: אחמיידי שהאב, ראש שבט ערב א-סבח שלרגלי התבור, והם ארבע מאות בתי אב. עוד אמר שהאב שכל הכפרים שבאזור בחסותו, והם משלמים לו מס ביטחון, שהוא ה"חאווה". תמורת המס הזה הוא נותן להם את חסותו, ומגן עליהם מפני שודדים וחמסנים אחרים. למעשה, הוא בא להזמין את היישוב היהודי, השכן החדש, לקבל את חסותו. ענו לו המתיישבים החדשים, שהיו צעירים מאוד, כבני עשרים עד עשרים ושתיים שנה, שהם יתייעצו עם המחלקה להתיישבות, אשר הביאה אותם, קרי פיק"א, ובתוך ימים מספר ישיבו לו תשובה ברורה, וכך נפרדו.

בעקבות כך קיימו האיכרים התייעצות, והיו ממורמרים מאוד על קבלת הפנים הזאת. ולכן שלחו משלחת לחיפה, שֶבה ישבה אז הפקידות של הברון, וסיפרו את מעשה הפגישה עם הבדווי. התברר שאחמיידי שהאב היה מוּכר. ולא היה מנוס, והנהלת ההתיישבות של הברון הקציבה לו תשלום חודשי קבוע, ודווקא בלירות זהב כדרישתו, כי ללירות האחרות לא היה שום ערך. וכך התחיל בשמירתו. וכך עברו כחמש שנים בחסות לירות הזהב והביטחון של אחמיידי שהאב.

ביום בהיר אחד שדד אחיו הצעיר של אחמיידי שהאב פרש מאזור עמק הירדן. האוכף של סוסת הפרש היה יפה מאוד. אחמיידי שהאב חמד את האוכף, ותבע אותו מאחיו הצעיר. האח הצעיר סירב, כמובן, לתִתו. בשל כך התלקח ריב בין שניהם. שהאב קצף מאוד על האח הצעיר. בתוך ריב ומכות שלף שהאב את חרבו, והרג את אחיו הצעיר.

לאחר המקרה הזה נמלט אחמיידי שהאב. ואולם, מכיוון ששמעו הגיע אף אל מחוץ לגבולות הארץ, נשכר לקרקס חשוב משיקגו, שלקח אותו לחודשים מספר להציג פנטזיה. הוא והשפם שלו, האוהל שלו והגמלים שלו יצאו לאמריקה. ומשם חזר מלוא חופניים כסף. אבל מזגו הרצחני המשיך לשלוט בו.

יום אחד בא לבקר במושבה כפר תבור. בה נפגש עם האיכר מרדכי צבי הירש, נשוי ואב לשישה ילדים. תוך כדי דין ודברים, והוא רכוב על סוסתו, בעט בפני האיכר. אפו של האיכר זב דם רב. רופא לא היה, חובש לא היה, ושום עזרה רצינית לא הייתה. שטף הדם נמשך, ובתוך שעות מספר מת האיכר בביתו. למרות אומץ ליבו ידע שהאב את חוקי הנקמה. הוא פחד ממתיישבי כפר תבור. נטש את המקום ואת לירות הזהב, ונדד לעמק הירדן.

כעבור זמן מה שלח שליחים, ואיים שיוסיף לרצוח אם לא ייערכו עמו סולחה. שוב התייעצו עם הנהלת הברון. לא הייתה ברירה, אלא להבטיח את שלום האנשים ולערוך סולחה. אבל כבר אז נרקמה מחשבה, שאת אחמיידי שהאב צריך לסלק מנוף הגליל. עברו ימים, ושוטר צ'רקסי מוסא שאונוש, איש גיבור חיל מכפר כמא, גויס למשימה. הוא ארב לו זמן רב. ביום קיץ לוהט, כאשר כרע אחמיידי על ברכיו בהתפללו לאלוהיו, קרב אליו הצ'רקסי. התפתח דו-קרב של יריות ביניהם, ואחמיידי שהאב נהרג. מאז חל מפנה בביטחון האזור. אחמיידי נקבר תחת עץ אלון בצומת הכניסה לבית קשת. ודור שלם של ערבים היו נוהגים להחביא עם ערב את המחרשות ואת עודפי הזרעים מתחת לעץ האלון בהאמינם שגבורתו של אחמיידי שהאב תגן עליהם.

גם משה יעקב סיפר על קבר המסחאווי, הלוא היא קברו של אחמיידי שהאב, בספר חמשים שנות התיישבות בגליל התחתון:

ליד כפר תבור היה קבר המסחאווי הקדוש, הטמון תחת גל אבנים מהעבר השני של הוואדי. בסביבתו היו עצי דום גדולים, ובצילם נתקדשה מסורת המסחאווי. אם נעצרו גשמים, היו הולכות נשים בסך אל קברו בבכי עד שנעתר להן והוריד גשם. מפאת קדושתו היה אפשר להשאיר בקרבתו עצים מקוששים לחורף או מחרשה. רווחה האמונה שמי שיעז לגנוב אותם, תיבש ידו. משה יעקב הנער ביקש לבחון את כוחו של המסחאווי ביום שיצא בו אל השדה עם נער משבט ערב א-סבח. הם בשדה, ומשה יעקב אומר לבדווי הצעיר: "אך הבל יספרו על המסחאווי כי יחנוק את הזר הקרב אליו. בוא עמי ואראה לך כי לא יגע בי לרעה". והבדווי הרועד מדברי הכפירה של הנער היהודי אומר לו: "ראה תראה… כי שתי עששיות בוערות שם בין האבנים למטה בקברו, והישמר לנפשך". הלך משה יעקב לפנים, והבדווי פיגר אחריו עד שרחק ממנו. עתה ראה משה יעקב מקרוב את הקבר, ואֶפשר חדר גם ללבו ספק ברגע האחרון, אך הוא החל לקרוא בקול חנוק. שמע הנער את הקול החנוק והתחיל בורח לעבר המושבה להזעיק אנשים לעזרה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: