אלקה גודל – המיילדת הראשונה של כפר תבור

אלקה גודל נולדה בירושלים בשכונת מאה שערים בשנת 1879. היא נכדתו של יעקב ספיר, חוקר כתבי יד, שד"ר ומחבר הספר אבן ספיר. חיתנוה בגיל צעיר, אך כשבגרה התגרשה מבעלה. לאחר מכן  נסעה לווינה ללמוד מיילדוּת. אביה תמך בה כלכלית. הוא שלח לה שתי לירות סטרלינג כל שלושה חודשים, אך הסכום לא הספיק לה למחייתה. בלית ברירה פנתה להרצל, שהתעניין בכל יהודי מארץ ישראל שהגיע לווינה, וביקשה את עזרתו. בשנת 1901 סיימה את לימודיה וחזרה מווינה לארץ ישראל. מפאת גילה הצעיר שלח אותה יק"א לזיכרון יעקב לשמש מחליפה למיילדת המקומית. מכיוון שהייתה אז צעירה, שטרם חוותה בעצמה לידה, קיבלו אותה בי המושבה בחוסר אמון. ורק לאחר כמה לידות מוצלחות השתנה היחס כלפיה, והיא הוזמנה מרצון ליילד. גודל סיכמה תקופה זו באומרה: "בזיכרון רכשתי את הפרקטיקה המקצועית שלי במקצוע העזרה בהבאת ילדים לעולם".

אך כעבור חמישה חודשים שלח אותה יק"א לשמש מיילדת במושבות הגליל התחתון. היא תחילה ישבה בכפר תבור. ואחר כך עברה להתגורר ביבנאל. היא הייתה מיילדת בכפר תבור, ביבנאל, בסג'רה, במנחמיה ובבית בגן. היא יילדה בך הכול 100 תינוקות בגליל התחתון. כך היא מספרת על החלוצים במושבות הגליל התחתון: "איי, אלו היו ימים. שם היית נתקל בגבורה, בהקרבה ובמסירות על כל צעד. מהי הגבורה שעליה אנו שומעים כיום לעומת המעשים ההירואים שנעשו אז, ואשר עליהם אין איש יודע מלבד קומץ של זקנים. איך אפשר להשוות בכלל?"

עם בואה של אלקה גודל לגליל הייתה חייבת לרכוב על סוס, שכן המרחקים בין מושבה למושבה היו גדולים. בתחילה רכבה "כדרך הנשים" בישיבה על הצד, אך רכיבה זו הייתה מעייפת. ולכן היא החלה לרכוב "כדרך הגברים", והרגל זה גרם להרמת גבה. במרוצת הזמן רכשה מיומנות ברכיבה, ודהרה על סוסהּ כרוכבת מלידה. בני המושבות זוכרים אותה "רוכבת מצוינת, ונשקהּ עליה". על כך  מְספר בן המושבה מנחמיה בספרו של עבר הדני ההתיישבות בגליל התחתון: "זכורני את המיילדת המדופלמת, מרת גודל מיבנאל, אשר חשתי בלילה להביאה למלחמיה, והרכבתיה על פרדה צעירה ומשתוללת כלשהו, והרוכבת האמיצה החזיקה מעמד – אך זו היתה אשת-חיל! היה לה אקדח משלה ולי אקדח גדול – 'בולדוג' היו קוראים לכלי ממין זה. הלכתי לפניה וכן ירדנו מן הירידה של שמסין למלחמיה – ובדרך ירד גשם סוחף וסופה התחוללה. תארו לכם את טעם הרכיבה הזאת בדרך עד שהגענו לביתי!"

לאחר שלוש שנים של עבודת מיילדות במושבות הגליל התחתון שבה גודל לירושלים והמשיכה במקצועה. בשנת 1908 ביקשה גודל לעשות שינוי בחייה. הגיעה למנצ'נסטר שבאנגלייה, ולמדה ארבע שנים רפואה. היא הייתה פעילה שם באגודת נשים "בנות ציון" ובחוג של פעילים ציונים בראשות חיים וייצמן. בשנת 1912 סיימה את לימודיה ושבה ארצה וישבה בירושלים. מאנגלייה הביאה אלקה גודל את זוג האופניים הראשון לעיר ירושלים. היא הייתה למעשה האישה הראשונה שרכבה על אופניים במאה שערים. אחרי כן נסעה לאוסטרליה לשבע שנים, ויילדה שם את ילדי היערנים. בשנת 1919 חזרה ארצה באונייה הראשונה, שיצאה מאוסטרליה לארץ ישראל. היא הגיעה לצפת ועבדה לא כמיילדת, אלא כאחות בבית החולים הדסה, והיא שעזרה לד"ר גרשון גרי להצטייד בתרופות שעה שיצא לעזרתם של טרומפלדור וחבריו בתל חי. בד בבד עבדה בפרדס שלה בפתח תקווה. במאורעות 1936 הייתה שומרת פרדסים. ולשם כך קיבלה מהשלטונות הבריטיים ביפו דרגת סרג'נט. מצפת שבה גודל לירושלים, ועבדה בתור אם בית בבית חינוך לעיוורים. היא הייתה מחלוצות המאבק לשוויון האישה. היא הייתה פעילה בירושלים בארגון התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל.  בשנת 1966 נפטרה בירושלים בבית אבות שהתגוררה בו.

אלקה גודל נהגה ללבוש בזמן עבודתה שמלות אירופאיות קצרות מהמקובל באותם ימים. אך היה לכך נימוק רפואי, כמו שסיפרה:

השמלה לא הייתה מספיק עד לעקבי-הנעליים, אלא הוגבהה עד לקורסוליים.  לא היה זה צו האופנה החדשה, אלא בהתאם לדרישות ההיגיינה. הפרופסור בווינה אסר על תלמידותיו לטאטא את הרחוב בשמלותיהן, מחשש שמא יגרום הדבר לזיהום סביבתה של היולדת. ותלמידותיו ששבו ישראל המשיכו בכך, אף שהיו רחוקות מווינה אלפי קילומטרים וסיימו כבר את לימודיהן.

כאמור, למושבות הגליל התחתון בראשיתן לא הייתה מיילדת לכל מושבה, אלא הייתה מיילדת אחת בכל האזור. בעת ההיא, כשלא היו דרכים סלולות וכבישים, לא הספיקה המיילדת להגיע בזמן לכל לידה. וקרה, למשל, מקרה ביבנאל שאישה כרעה ללדת, והמיילדת לא הייתה. לכן קראו לשוחט המקום הרב מאיר הרכבי כדי שיעזור ליילד. הלידה עברה בסופו של דבר בשלום. זאת ועוד, הדרכים עצמן היו לעיתים מסוכנות, והדבר הִקשה על הגעת המיילדת ליולדת. כך מְספר איכר מכפר תבור שאשתו הייתה קרובה, והוא רכב להביא את המיילדת מיבנאל למסחה. בדרך התנפלו עליהם ערבים רעולי פנים, ומכיוון שהיה חמוש, ירה עליהם, והם נסו על נפשם.

בשנים הראשונות להיווסדה של המושבה כפר תבור לא היו רופאים. היו מובילים חולים קשים לבתי חולים, וכך גם יולדות, שהסתבכה לידתן. כך מסופר באותו ספר של עבר הדני: "חולה בחומו לוקח לבית-החולים בעיר, על גבי סוס בגשם; או חולה קשה הובל בעגלה רתומה לשלושה זוגות סוסים דרך העמק לעפולה, כדי להסיעו משם ברכבת לחיפה, וכן אשה שכרעה ללדת". אך, לעיתים  היו קוראים לרופא בשעה שהסתבכה הלידה. כך מספרת אלקה גודל על לידה מסובכת, שהייתה לה. באחד מסיוריה בגליל נודע לה שאישה במנחמיה כורעת ללדת. "לא היו לי מכשירים, אך ירדתי אליה ומאחר שראיתי כי מצבה קשה, שלחתי את בנה לקרוא לרופא מטבריה. בינתיים עשיתי כל אשר יכולתי. כאשר חזר הבן למחרת, בלי רופא, שאלתיו מדוע לא הביא עמו את הדוקטור. השיב הילד: 'הדוקטור אמר שאין לו מה לבוא. כי או שהאישה כבר מתה, או שהמיילדת הספיקה לעשות משהו, וגם אז אין לו מה לעשות'".

לעיון נוסף:

  1. ר' גלבלום, "לידה בסבך הג'ונגל: סיפורה הנוסטלגי של אלקה גודל, המיילדת הראשונה מכפר-תבור", לאישה, 158 (1961), עמ' 22–23.
  2. מ' רוטנברג, "גלגולה של מיילדת", הצופה, 3.1962, עמ' 4–5.
  3. צ' שחורי-רובין, "וייטב אלהים למיילדת: מיילדות עבריות בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית", מסכת, ח (סתיו תשס"ט), עמ' 51–95.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אחינועם  ביום 10 ביוני 2018 בשעה 5:47 AM

    ,תודה על כך ששיתפת אותנו במצוה הגדולה של דיבוב שפתי ישנים.
    עם זאת אנא שימי לב שבפיסקה השלישית נהפכה ה"מושבה" ל"מושב" וכידוע עד עצם היות
    הזה לא ייעשה כך במקומותינו- מבלי שנחוש כברעידת – אדמה חברתית.

  • hadarperry  ביום 10 ביוני 2018 בשעה 8:55 AM

    תודה. תיקנתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: