יעקב גורקי – האיש שהסגיר את חסן בק לבריטים

יעקב גורקי עלה לארץ בהיותו בן עשר מחבל פודיליה שברוסיה עם דודו ישראל אשכנזי, ממייסדי יסוד המעלה. יעקב נישא לדבורה לבית גולדמן בשנת 1899 בראש פינה. בתם הבכורה אסתר נולדה ב-1900 בראש פינה. בשנת 1901 הגיע יעקב גורקי עם הקבוצה הראשונה שהקימה את כפר תבור. לאחר שנה הצטרפה אליו אשתו. בכפר תבור נולדו לבני הזוג עוד שישה ילדים. גורקי נפטר בשנת 1951, ונקבר בנתניה. יעקב גורקי היה חבר ועד המושבה. והוא נחשב לאיש אמיץ ולפרש מעולה. עלילות גבורה רבות נרקמו סביב גורקי, שהיה כינויו אבו לייזר. דוגמה למעלליו מתוך ספרו של עבר הדני ההתיישבות בגליל התחתון:

האיכרים ממסחה עבדו קשה בגורן. לפנות ערב חזרו לבתים ושתו תה… התחצפו החרתים [הפלאחים הערבים], והחלו הבחורים מרביצים בהם. מיד אץ יעקב גורקי אל הגורן שמא יגזלו החרתים הנרגזים תוך המהומה את הבהמה הקשורה שם, ואמנם הערבים והערביות הקיפוהו מסביב, והחלו חובטים בו במקלות ובמגלבים. היה יעקב חבול ונרגז מהמכות אשר הוכה. וכאשר עלה בידו להוציא מקל מידי אחד התוקפים החל גם הוא לגזור על ימין ועל שמאל, ופגע בערבי שעמד מולו. הערבי נפל מעוצמת המכה שהוכה, ונשאר נכה לכל ימי חייו. חם מזג גדל יעקב ביסוד המעלה, ופגיעתו לא הייתה קלה כל עיקר.

יעקב גורקי הוא שלכד והסגיר את חסן בק לבריטים. חסן בק היה רופא צבאי, שישב בנצרת. היה בן משפחה ערבית נכבדה ומסועפת בחלב. חסן בק מונה לחקור את פרשת הריגול של נילי ולחשוף לאן ברח יוסף לישנסקי והיכן הוא מסתתר. חסן בק חקר בשיטת עינויים סדיסטית את האסורים בדבר רשת הריגול שהתגלתה. את קורבנות חקירותיו עינה באכזריות שלא תתואר. לא מעטים נפחו את נשמתם תוך כדי עינויים. במו ידיו עינה חסן בק את קורבנותיו. היה מצליף על כפות רגליהם בשוט העור שבידו, בועט בהם, מורט את שער ראשיהם, ומניח ביצים לוהטות על בית שחיים. שעת העינויים הייתה מתחילה  בדרך כלל בחצות, ונגמרת עם דמדומי שחר.

בעקבות פרשיית נילי הובלו נכבדי זיכרון יעקב וזקניה אסורים לנצרת. הדבר נודע לאנשי כפר תבור לאחר שעלתה מרים אפלבוים מכפר תבור לנצרת כדי לראות את אביה. הוא ביקש שישלחו לחם מכפר תבור לאסורים. שתי נערות מהכפר התנדבו לאסוף כיכרות לחם, וזלמן כהן מכפר תבור[1] התנדב להביא את הלחם, אך לא חזר. לאחר יומיים, ביום שבת, דפקה רחל כהן, אשת זלמן, על דלת ביתו של יעקב גורקי. היא ביקשה ממנו שיֵצא לחפש את בעלהּ. בלי לומר דבר בבית חבש את סוסתו, ויצא בדרך לנצרת. גורקי סר לחאן בנצרת, ובאותו העת הובאו שני אסורים מחיפה. הם שוחחו ביניהם. אך אין זאת כי חסן בק ראה את גורקי בעד חלונו כשנכנס למרכז העיר, כי לפתע בא חייל, וחילק לו מכות ואמר לו לבוא עימו אל חסן בק. הוא עלה לחסן בק, והלה החל לתחקר אותו מאין הוא מכיר את יוסף לישנסקי, מהיכן שמע את השם השומר, והיכן החביאו אנשי כפר תבור את לישנסקי. יוסף גורקי ענה לו שהוא לא שמע ולא ידע. חסן בק כינה אותו בכעס שקרן, וציווה לאסור אותו.

יעקב גורקי הבין כי יאסרו כל מי שיבוא מכפר תבור. לכן הוא חשב להזהיר בעוד מועד את אנשי כפר תבור. על כן בראותו צ'רקס מפר כמא עובר, לחש לו: "קח את סוסתי ואוכפי מהחאן ורכב למסחה, שם תאמר כי זלמן כהן ואני אסורים, ואל יבוא אף אחד לחפש אותנו, כי גורלו יהיה כגורלנו". הצ'רקס מילא את מבוקשו. את גורקי אסרו במנזר, שעמד בו ליד כל תא זקיף. זלמן כהן, שראה אותו בעברו רצה לבוא לקראתו, אך קיבל מיד מכה מהזקיף. למוחרת בא בנו של גורקי בן אחת עשרה, ועמד בחוץ ליד חלון המנזר, כי הביא אוכל. גם עליו פקד שלא יבואו לבקר אותם.

כך ישבו אסורים בנצרת כ-30 יום. הובאו עוד אסורים מהמושבות – מהם כבולים ומהם לא. פקיד מעכו בא ושחרר רבים, אך זלמן כהן ויעקב גורקי נשארו אסורים, עד שניתנה פקודה לשלוח אותם לדמשק. חלון חדרו של גורקי יצא לרחוב, אך הוא חשש לברוח פן יזיק למשפחה. וכך היה כאשר הובלו לרכבת בעפולה, ובנו בא רכוב על סוסה והביא צרור בגדים כדי להחליף ולברוח. גם אז לא התפתה ונשאר.

האסורים הגיעו לדמשק, ושם שוב נכלאו בחדרים. בית הדין הפיל עליהם אימה בדייניו הצבאיים. החקירה נמשכה כחודש ימים. המשמר הוקל מעט, ואף עברה שמועה שעומדים לשחרר אותם. באו לדמשק אשתו של גורקי ואשתו של כהן. שחררו אותם בערבות. גורקי דיבר על לב אשתו שתחזור הביתה, וכהן וגורקי נקראו חזרה אל השלטונות. הללו חילקו את העת'מאנים בני החמישים ויותר לחוד, ואת הזרים לחוד. את העת'מאנים אסרו כדי לשלחם לצבא, ובפדיון כופר לא רצו הפעם. מייד נשלחו מדמשק לחלב, והסיעו אותם בקרונות סגורים ומזוהמים עם מאות עריקים מהצבא לקושטא, וגם שם לא הניחו להם לצאת.

העת'מאנים הוטלו במאסר בחברת פושעים וחבלנים. לחמם היה עשוי מתירס גרוס, אשר המספוא לבהמות טוב ממנו. הם חשבו שלא יראו עוד את ארץ החיים. והנה יום אחד בא יהודי והחל לשאול מי הם ומהיכן באו. תחילה חששו שמא בלש הוא, אך מכיוון שנוכחנו לדעת שחייט הוא ויהודי כשר, מסרו לו במעיל מכתב אל אברהם אלברט ענתבי, מחשובי המנהיגים והעסקנים ביישוב היהודי בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים. במכתב התחננו שיפעל למענם כדי להוציאם מבור הכלא. התקבלה תשובה קצרה: "אל תדאגו". ואומנם חל שיפור במזונו של גורקי, והחכם באשי, כינוי לרב הראשי של הקהילה היהודית ברחבי האימפריה העת'מאנית, החל להשתדל למענם. אחדים חלו, וגם גורקי נפל למשכב בלי הכרה כמעט. השומר היה מורח אותו בחומץ עד שחזרה אליו הכרתו. מכיוון שעמדו לקחת אותו לבית החולים, מסר גורקי לאברהם שפירא, שהיה ראש אגודת השומרים, את מעט הכסף שהיה עימו כדי להחזירו לאשתו של גורקי אם ימות בנכר.

מעתה באו על יעקב גורקי הייסורים של בית החולים, שלא יצאו רבים שלמים ממנו. היו מזריקים לו במחט חלודה, והובילו אותו למקלחת קרה בהיותו בוער בחום. כעבור שבועיים הוצא מבית החולים כבול בשלשלאות אף על פי שלא היה מסוגל לצעוד צעד. כל העת היה נופל וכושל. כאשר הובא גורקי חזרה לבית הכלא, והקצין ראה את פניו ואת השלשלאות אשר על ידיו, התחיל מכה את החייל שנהג בו כך. חבריו כבר לוקחו מבית הכלא למקום אחר, והוא נשאר לבדו. גורקי החל להפציר שישלחו גם אותו אחריהם. ואומנם לבסוף שלחו אותו לקווקז, וקמעא-קמעא חזר לאיתנו. הוא ואסירים אחרים עבדו בניקוי רכבות וקסרקטינים שבועות רבים בבטומי ובטרבזונד. בקיאותו בבהמות עזרה לו, והוא הוחזק בתור וטרינר. מצבו הוקל, וגם כאן עזרה לו השפעתו של אלברט ענתבי מרחוק.

לאחר שהתאושש קמעא, התחיל יעקב גורקי לחפש דרך לחזור לביתו, הואיל והדרכים כבר השתבשו מהגיסות שנסוגו מפני התקפת צבאות ההסכמה. בהשתדלות עלה לו לקבל רישיון לנסוע, אך בהגיעו לחלב ראה שאין תקווה להמשיך בדרכו, והחליט לחכות עד בוא הצבא הבריטי למקום. ובזכות זאת זכה לראות את חסן בק. כך סיפור המעשה לפי דבריו של יעקב גורקי מתוך הספר ניל"י: תולדותיה של העזה מדינית (עמ' 322–323):

בחלב התגוררתי אצל אמו של מוסה חאלבי, צעיר ירושלמי מיוצאי עיר זו, שעשה עמי במאסר ובגולה. ידעתי כי חסן בק הוא בן חאלב והתעניינתי במקום מגוריו. יום אחד חיכיתי לתורי במספרה ולפתע ראיתי את חסן בק ברחוב. בשובי הביתה לא יכולתי להירגע. נתברר, כי בביתו עבדה תופרת יהודיה. אמו של מוסא חאלבי הבטיחה לתופרת חמש לירות תורכיות תמורת כתובתו המדויקת. עשיתי לי סימנים, שלא אטעה בבוא היום. בליל שבת, 25 באוקטובר, נשמעו הדי קרבות, ולמחרת, בשבת, נכנסו האנגלים. נחפזתי לביתו של חסן בק, סובבתי פעמים אין-ספור, אך את חסן בק לא גיליתי. כעבור יומיים החלטתי לגשת למשרדי האינטליג'נס הבריטי. תחילה סירבו להכניסני. הסברתי להם את הפרשה. לבסוף הגיעו דברי לאלכסנדר אהרנסון, קצין באינטליג'נס. הוא אישר, כי חסן בק נמצא ברשימת המבוקשים, והוציא פקודת מאסר נגדו. עשרים חיילים ניתנו לי שאורה להם את הדרך. בהגיעם לבית הפושע, נכנסו פנימה, בעוד שאני העדפתי להישאר בחוץ. לא עברו דקות רבות והוציאוהו.

[1] זלמן כהן נולד בשנת 1870 בעיירה נרבקה שבגבול פולין-אוקראינה. זלמן עלה לארץ ב-1883 ולמד במקווה ישראל. בשנת 1895, עם תחילת ההתיישבות בחורן, נשלח לשם בתור עוזרו של האגרונום חיים כהן בגין התמחותו במשתלות ובגין שליטתו בערבית ובצרפתית. זלמן כהן נישא לרחל לבית פדרהרץ בשנת 1898. בשנת 1901 הגיע זלמן כהן עם הקבוצה ראשונה שייסדה את כפר תבור.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אחינועם  ביום 28 בנובמבר 2018 בשעה 4:03 PM

    תודה – אכן כדאי מאוד לזכור את הלקח של הסיפור – שכן – גם כאשר ניתנת בידי אדם ן השררה ,מוטב לו להמעיט ככל האפשר – בהתעמרות , כי יש יום ובו העליון הופך לתחתון- וחו"ח!

  • Georgvon1  ביום 28 בנובמבר 2018 בשעה 6:51 PM

    מרתק. תודה

  • Tamar W  ביום 22 בדצמבר 2018 בשעה 1:53 PM

    תודה על הסיפור המרתק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: