בשנות העשרים הראשונות של המאה העשרים הקימו צעירים בני המושבות הוותיקות ארגון ששמו בני בנימין על שם בנימין-אדמונד דה רוטשילד. מנהיגיה הבולטים היו עובד בן עמי וגד מכנס מפתח תקווה ואלכסנדר אהרונסון מזיכרון יעקב. מטרתו הייתה לעזור למעוניינים מקרב בני האיכרים לייסד מושבות חדשות. מאחר שלא היה להם סיכוי להיעזר בקרנות הלאומיות, הואיל ואלו העדיפו לסייע להתיישבות השיתופית, הקימו בנק משלהם. מטרתו להעניק למתיישבים הלוואות לצורך זה. מזכיר הארגון היה עובד בן עמי. הוא יזם בשנת 1928 הקמת מושבה לצעירי המושבות בשרון בשטח שהתאים לפרדסנות. היוזמים בחרו בשם המיועד למושבה החדשה – נתניה – בתקווה לזכות במענק נדיב מנתן שטראוס הציוני העשיר מארצות הברית. למגינת ליבם, לא עמד האיש בציפיותיהם, ועם זאת זכה בכל זאת ששמו יונצח במושבה החדשה. תוך חיפוש השטח לרכישה הגיעו דרך מתווך לשיח' של הכפר הקטן אום-חאלד, ממערב לבית ליד. המקום היה רחוק מכל יישוב וללא דרכי גישה.
בסוף 1928 נרכשו 1,400 דונם ראשונים מאדמת הכפר. את התשלום הראשון נתן כמפרעה בנק בני בנימין, שקיבל עליו את האחריות למימון השלב הראשון של ההתיישבות ועד לגיוס הכספים מהמתיישבים. המטרה הראשונה הייתה לגייס במושבות הוותיקות כ-50 בני איכרים. וכל אחד מהם יקבל 25 דונם ראויים לפרדסי הדרים, וישלם בעבורם בתשלומים. המתיישבים התקבצו ממושבות ותיקות מכל הארץ: מהגליל, מהשומרון ומשפלת יהודה, והיו חתך אופייני לשכבת האיכרות העברית.
תנועת בני בנימין הקימה סניף בכפר תבור. שש משפחות מכפר תבור היו מראשוני נתניה, ואלו הן: יצחק מלר ורעייתו אסתר, בִתם של דבורה ויעקב גורקי; צבי פייקוביץ ורעייתו לאה, בתם של פרידה ושלמה גולדמן; יחיאל גולדנברג; חנינה כהן; אליעזר גורקי ורעייתו שולמית, בתם של רחל וזלמן כהן, ומיכאל שנקר ורעייתו רבקה, בתם של בדרה ודוד צפירה. להלן סיפור העלייה על הקרקע. באמצע ינואר 1929 יצא יצחק מלר באותו בוקר בהשכמה לשדה בכפר תבור. בצוהריים חזר למושבה. אך נכנס לחצר עם הבהמות, שמע צעקות מקצה הרחוב: "יצחק! קוראים לך לטלפון מתל אביב". באותם ימים היה טלפון אחד אצל המוכתר דב הרשקוביץ. עם מגפים מכוסים חצי טונה של בוץ דהר מלר כסוס אל הרשקוביץ, לקח את שפופרת הטלפון ביד. מרוב התרגשות לא ידע מה לשים באוזן, ומה לשים בפה. כל המושבה שמעה את השיחה עם תל אביב. הוא אמר לעובד בן-עמי ממרכז בני בנימין לצעוק חזק. בשיחה זו הודיע לו בן-עמי שעליו לבוא עם החברים מכפר תבור, המועמדים להתיישבות בנתניה, ועם כלי העבודה לכפר אום-חאלד כדי להתחיל את החריש העמוק באדמת נתניה.
יצחק מלר החל לארגן את קבוצת המועמדים להתיישבות נתניה מקרב בני האיכרים במושבה. לאחד חסרו בהמות עבודה, לשני – נדוניה של כמה לירות. לא עברו עשרה ימים, והשיירה הייתה מוכנה לצאת לדרך. זה היה במוצאי שבת. כל כפר תבור הייתה על גלגלים. עזרו להם למלא שקי תבן ושעורה ולהטעינם על העגלות. מילאו להם שקים בכיכרות לחם כדי שלא ירעבו בדרך. למוחרת בהשכמה יצאה כל המושבה להיפרד מששת האיכרים. הם הגיעו לעפולה, וכל הדרך ירד גשם כבד. יומיים הסתתרו עם הבהמות מפני הגשם בסככה ליד עפולה. בערב של היום השלישי פסק הגשם, ועם חשכה רתמו את הבהמות והמשיכו במסע. לבסוף הגיעו לטול כרם. במרכז העיר התכנס סביבם אספסוף. והוא החל לקרוא בערבית: "יהוד! יהוד!" [=יהודים! יהודים!] מלר רצה להגיע לתושב טול כרם ששמו אבו עלי, שהיה שוטר בטבריה בזמן התורכים, והיה בן בית אצל אביו משה, שהיה המוכתר של כפר תבור זה עשרים שנה. יצחק מלר שילם לילד אחד שילינג כדי שיראה לו את בית אבו עלי. הם הגיעו לבית. אבו עלי פתח לו את הדלת, והם התחבקו. יצחק מלר אמר לו שהוא רעב. ולכן אבו עלי ערך שולחן כיד המלך. בסיום הסעודה אמר מלר שמחכים לו מאנשי כפר תבור בכיכר השוק. על כן, מיד נטל אבו עלי מגש גדול עם פיתות ומיני מטעמים, ויצא אל כיכר השוק. לבסוף נתן לנו אבו עלי מורה דרך לאום-חאלד, אך מלר ראה שהוא מכניס אותנו לבוץ. לכן הוא שחרר אותו מעול ההובלה.
מלר נזכר בדרך שבה היו נוסעים במלחמת העולם הראשונה ליפו, לרמלה ועד לאל-עריש. החבורה נסעה באותה הדרך, עד שהגיעה אל קלקיליה. החבורה עקפה ביצה, עברה פסי רכבת, והגיעה לאדמת חול. לפני שקיעת החמה בערב שבת הגיעו אנשי החבורה לכפר טירה. שוב הקיף אותם אספסוף עוין. לכן, מלר הציע ללון בשדה ולא בכפר כדי שלא ייפגעו. יצחק מלר התחיל לחפש אדם שיסכים להדריך אותם בשדות עד אום-חאלד בתמורה לשלושה שילינגים. התקרב אליו ערבי בעל שפם שחור ועיניים בוערות. ביקש קודם ללכת לביתו להביא צידה לדרך. אך מלר לא הסכים לכך. על כן חיש קל עלו על העגלות, והמשיכו במסע. הם נסעו דרך שדות תבואה עד שהגיעו לוואדי עמוק, ולא היה אפשר לעבור דרכו. על כן, אנשי החבורה לקחו מעדרים, ובנו סוללה של חול. כך המשיכו בדרכם כל הלילה.
בשבת בצוהריים הגיעה החבורה למבואות אום-חאלד. כשהגיעו ירד ברד כבד. בעוד אנשי החבורה יורדים מן העגלות, והנה מגיע לקראתם מהגבעה בחור יהודי, המחזיק קומקום. הוא הציע להם לשתות תה. האיש היה משה שקד, חופר בארות מפתח תקווה. הוא חפר את הבאר הראשונה בנתניה בפברואר 1929. המתיישבים שבאו מכפר תבור הם שחרשו את החריש הראשון. הם, כאמור, הביאו עימם פרדות וציוד חרישה.
גם לי יש קשר כלשהו לייסוד נתניה. לירושלים סגל, סבא רבא שלי, ולנתן אקסלרוד, מאבות תעשיית הקולנוע בארץ, היה סטודיו לצילום ושמו מולדת. הסטודיו הפיק סרטי תעודה. כשהגיע מועד יריית אבן הפינה ליישוב החדש פנו חברי אגודת בני בנימין לירושלים סגל, וביקשו ממנו להנציח את האירוע בסרט. בסרט צולמו מחנה אוהלים, תחילת בניין הבתים וחריש עמוק לנטיעת פרדסים. לשם צילום הסרט נסע סגל מתל אביב, שהתגורר בה, לנתניה במונית יותר משעתיים. המונית נסעה בחולות עמוקים בדרך לא דרך, ועברה בכמה כפרים ערביים ושטחים רבים ריקים מאדם.
נקודת ראות 