סיפורה של פועלת עברייה בכפר תבור

במאמר הזה אני מצטטת את דבריה של הניה פקלמן על קורותיה בכפר תבור מתוך ספרהּ חיי פועלת בארץ. הניה פקלמן נולדה ב-1903 בבסרביה, ונפטרה ב-1940 בתל אביב. היא הייתה פועלת וחלוצה בת העלייה השלישית. ב-1935 הוציאה לאור במימון עצמי את ספרהּ, ובו הביאה בגוף ראשון את סיפור חייה. בקטע המצוטט היא מגוללת את שעבר עליה בתור פועלת בכפר תבור ואת היחס של שאר הפועלים, שעבדו בכפר תבור, אליה. בכפר תבור עסקה בעיקר בעבודות הקשורות לטבק.

באשר לטבק, בראשית שנות העשרים אחז את יישובי הגליל התחתון המזרחי בולמוס של שתילת טבק. האיכרים תלו תקוות רבות בענף זה, ורבים ראו בו את הבסיס החקלאי ליישוביהם לאחר שהתאכזבו מענף גידולי השדה-בעל ומענף השקדים והכרמים. התרחבותם של שטחי הטבק בארץ ישראל בכלל ובאזור זה בפרט הייתה מהירה. הסיבות לכך היו ביטול האיסור על גידול טבק בארץ ישראל, ביטול המונופול על מכירתו, השווקים הגדולים לטבק הארץ-ישראלי, שנתגלו בחוץ לארץ והתקשרות האיכרים עם יצרן הסיגריות שמואל לובלינר. לובלינר קנה מראש את כל יבולי הטבק של הגליל התחתון ושל הגליל העליון. תמורת קנייה זו שילם מקדמות. וכך יכלו האיכרים לשתול טבק על שטחים ניכרים. בשנת 1922–1923 הציל ענף הטבק את החקלאות בכפר תבור. בגלל כמה עונות חקלאיות קשות בשנים שעברו בשל בצורות והתקפות עכברי שדה עמדה המושבה בפני פשיטת רגל. והנה התגלה לאיכרים ענף חקלאי חדש, שהכניס להם רווחים יפים. ולכן החלו להרחיבו על חשבון ענפי החקלאות המסורתיים באזור. כשם שהייתה עלייתו של ענף הטבק פתאומית ומהירה, כך הייתה גם ירידתו. נתבדו הציפיות לשווקו בחוץ לארץ. מחירו ירד, והאיכרים נתקלו בקשיים הולכים וגוברים במכירת יבוליהם. לאחר שבמשך ארבע שנים תלו בו תקוות רבות הלך הענף והתחסל.

ענף הטבק הצריך העסקת עובדים רבים. הגידול עצמו היה פשוט יחסית. עיקרה של העבודה היה קטיף העלים ואריזתם. עבודה זו חייבה מיומנות רבה וזריזות. האסיפה הכללית של כפר תבור ערכה דיון באשר לשאלת העסקתם של פועלים עבריים בלבד בעבודות הטבק. בתום הדיון הוחלט להקצות מגרשים ולהקים צריפים לשיכונם של שלוש קבוצות פועלים. ההחלטה לא נבעה רק משיקולים ערכיים. המרכז החקלאי והתאחדות האיכרים הפעילו לחץ כבד על המושבה, ודרשו העסקת יהודים בלבד בעבודת הטבק. הקבוצה הראשונה הייתה של אנשי השומר הצעיר. בשלהי קיץ 1923 הגיעה קבוצת חברים מהשומר הצעיר מהעיר קאליש אשר בפולין. הם החליטו ללכת לכפר כדי לעסוק בחקלאות ולהתחיל בו בחיי שיתוף. ראשית צעדם היה בכפר תבור בעבודת קטיף הטבק. כאן הצטרפו לקבוצה חברים, גם הם יוצאי השומר הצעיר, ויחד היו לקיבוץ שנקרא "קיבוץ השומר הצעיר בכפר תבור". קיבוץ זה לא האריך ימים, ולאחר חצי שנה התפזרו חבריו. בשנת 1924 הייתה בכפר תבור אף קבוצת צעירות, שעבדו בתור פועלות. הן היו שותלות את הטבק בעצמן. בקבוצת הצעירות היו 18 פועלות. קבוצת הצעירות שתלה בעצמה 45 דונם טבק. חוץ מזה הן עבדו גם במשק הביתי, כגון בלול וברפת. והיו גם שבעה פועלים מקבוצת גורדוניה.

להלן הקטע מתוך הספר חיי פועלת בארץ:

לא הספקתי לשאול על המצב בסג'רה, ובחור שנמצא שם שאל אותי אם רוצה אני לעבוד במסחה. שם ישנו מטבח פועלים והם זקוקים לפועלת; שכרי יהיה חמשה עשר גרוש ליום ואוכל. הבחור היה שומר במסחה. לא שהיתי הרבה, לקחתי את צרורי ונסעתי למסחה יחד עם השומר.

בדרך סיפר לי השומר הרבה על מסחה, אבל אני לא שמעתי אף מלה אחת; הייתי שקועה במחשבות ובחפוש עצות איך לעבור את המצב הקשה.

ביום ששי לפנות ערב באתי למסחה, מצאתי שם את טובה יפה,[1] ועוד שלש בחורות שנשארו מקבוצת הצעירות, ששרה הבלונדינית ספרה לי על אודותיה. טובה והבחורות נשארו לסדר את כל הענינים, והן קבלו אותי בסבר פנים יפות. ידעתי את כל הבחורות שהיו שם, כי עבדתי אתן בבנין בתל-אביב.

מסחה עצמה לא מצאה חן ביני כלל למושבה הזו, העומדת לרגלי הר תבור, יש רחוב אחד רחב, ומשני עבריו נמצאים בתים ישנים, כולם בעלי צורה אחת וגובה אחד. בתים- אחדים יש לפניהם גנה קטנה שאינה מכניסה כלום, וכל אכר ממסחה קונה את הירקות הדרושים לו מידי ערבים. בבקעה נמצא אז באר, אשר ספקה מים לכל צרכי התושבים, ובחורף היו משתמשים במי גשמים.

טובה יפה אמרה לי שלא כדאי לי ללכת למטבח הפועלים לעבוד, כי תהיה לי אפשרות להסתדר בעבודות חוץ. לעת עתה יש להן עבודה בשבילי בקבוצתן: עליהן להעביר את הטבק ממחסן אחד לשני. שלשה ימים עבדתי בקבוצת הצעירות. העבודה היתה קשה מאד: למקל גדול היו קושרים צרורות צרורות של טבק ואני ופועל אחד נשאנו אותם. אתנו עבדו עוד שני פועלים. כאשר גמרנו להעביר את הטבק קבלו הפועלים מטובה יפה את שכרם תכף ומיד, ולי עשתה חשבון שאכלתי אצלה ארבעה ימים, ובעד האכל נכתה לי ארבעים וחמשה גרושים ואל שלמה לי אף פרוטה. אח"כ השתדלה בשבילי ורצה בין האכרים ובקושי מצאה עבודת עדוד או חפירת בורות. כשהתנגדתי לעבודות האלה כעסה עלי מאד: היתכן שבחורה כל כך בריאה לא תרצה לעבוד עבודות פיזיות? ראיתי שטובה יפה רוצה לעשות אותי לאיזה אבטומאט אשר יהיה לה כעבד נרצע, וע"כ חדלתי לגמרי להתחשב בה ועברתי לעבוד במטבח הפועלים.

טובה וכל הבחורות כעסו עלי בגלל זה, כי היה אז ריב בין הפועלים שאכלו במטבח ובין טובה יפה, ולפיכך זרקה – היא והבחורות עמה – את כל חפצי החוצה. על יד מטבח הפועלים היה חדר קטן, והפועלים מסרו לי את החדר ההוא. שבועים עבדתי בשקט במטבח הפועלים, במטבח היו בודדים אחדים וקבוצת גורדון. בקבוצה היה מנהל עבודה שאף פעם לא טעם טעם עבודה, ותמיד היו לו טענות לכל אחד. כבכל קבוצה כן גם בקבוצת גורדון היו מבקרים אורחים בלי מספר ומנהל העבודה היה יושב אתם ומבלה את הזמן. פעם, אחרי עבודה קשה, הייתי צריכה עוד להכין אוכל בשביל האורחים. בקשתי את מנהל העבודה שיעזור לי, אולם במקום עזרה גער בי בנזיפה, עד שהתבישתי בפני האורחים. לא עניתי לו אף מלה ומאותו היום התחילה מריבה בינינו.

בכל המושבה היו משתמשים במי גשמים, וכן במטבח הפועלים. שבוע אחד לא היה גשם ולא היתה אף טפת מים. פניתי למנהל העבודה ודרשתי מים, אך הוא לא שם לב לדברי. כשבאו הפועלים מהעבודה ולא מצאו שום דבר מוכן, התחילו דרישות ומריבות. כולם כאחד האשימו אותי, וכל מיני עלבונות נתכו עלי. בתנאים כאלה הייתי מוכרחה כמובן, לעזוב את עבודתי במטבח הפועלים.

הפועלים האלה למדו, כנראה, מטובה יפה את "חכמת" הזריקה, ואך עזבתי את העבודה במטבח זרקו החוצה את כל חפצי. נשארתי בלי עבודה ובלי מקום ללון. כל הצריפים שבקרבת מטבח הפועלים היו שייכים למרכז החקלאי. נשאר עוד צריף אחד ריק, שהטבק היה שם כל השנה, אך בחדר זה היה מחנק עד אין לשער, בקבוצת גורדון היו שלושה בחורים טובים, שהרגישו במצבי הקשה והם פתחו לי את הצריף הזה, וסדרו לי שם מיטה עם מחצלות, וכה נשארתי לגור שמה.

הכרתי את צבור הפועלים במסחה וראיתי שאסור לי לבוא אתם במשא ומתן בדבר איזו עבודה. בלשכת העבודה היתה טובה יפה ומנהל העבודה של קבוצת גורדון. ראיתי את יחסם אלי, והחלטתי – זו הפעם הראשונה מאז באתי לארץ – לפנות בבקשה אל אכר אחד ממסחה, שיסדרני באריזת הטבק. מובן שספרתי לו את על המעשים הטובים מצד הפועלים, והאכר סדר אותי באריזת הטבק.

הפועלים – כסתה בושה את פניהם, וכדי להצדיק את עצמם הזמינו אותי למשפט ההסתדרות, אותי ועוד בחור אחד, שועד הפועלים לא סדר אותו בעבודה, והוא פנה לאכרים ומצא אצלם פועל אחד שעבד אצל אכר, ושום מושג לא היה לו על הנעשה בין הפועלים, ולא דאג אף לאחד. אלה היו גם הועד גם הלשכה וגם השופטים. והשופטים האלה חייבו את שנינו לבקש סליחה מצבור הפועלים של מסחה, ולא – יוציא אותנו מההסתדרות. הבחור התנגד להם והוכיח בעובדות שהלשכה אינה דואגת אף לאחד. סוף דבר שפרצו ביניהם מריבה ותגרה. הבחור תבע אותם למשפט והם הורידו אותו מהעבודה וכל החורף לא עבד.

אני הייתי שרויה במצב אחר לגמרי. ראיתי שקשה להוכיח לאנשים כאלה את האמת, כי תמיד יהיו הם הצודקים בעיניהם ואני אהיה האשמה בכל. ראיתי שלא אוכל להתנהג בחוצפה כמוהם; בחוצפתם הצליחו בכל, והכריחוני לבקש סליחה, ובזה נגמר כל המשפט.

תמיד אחרי העבודה הלכתי לעמק והייתי יושבת על יד הבאר עד שעת חשכה. פעם ראיתי שבחור אחד מסתובב על יד הבאר, אך לא שמתי לב אליו. למחרת בבקר באתי לעבודה, ובני המושבה מספרים לי שהבחור ההוא שומר את צעדי שלא אתאבד. צחקתי על זה, אך מיד הבינותי שהם יודעים ומכירים את מצבי. לא שמתי לב לכך והספקתי עוד לעבוד באריזת הטבק חודש ימים. אחרי כן פטרו רבים מעבודתם, וגם אני בתוכם. אנה לפנות לא ידעתי, אולם להשאר במסחה אי אפשר היה לי.

KT-0197.JPG

בתמונה: אריזת טבק בכפר תבור. התמונה לקוחה מתוך האתר ביתמונה.

[1] פועלת עברייה בארץ ישראל וחברת מזכירות של מועצת הפועלות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: