צימרמן

צימרמן הוא כינוי ישראלי לאי-התאמה בולטת בין מילים למנגינה ולחוסר מוזיקליות של שיר. מקור הביטוי הוא בשיר מתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים "אז הלכנו אל צימרמן". בני נוער מכפר תבור ניסו להתאים מילים ללחן שחיבר מרדכי זעירא לשיר "חבר'ה לצים, חבר'ה יאטים, בחורים כארזים". הביטוי אף הוכנס למילון העולמי לעברית מדוברת של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה: "צימרמן – כינוי לשיר, הכתוב בחרוזים, כשהמשקל לא נשמר מפאת חוסר כישרון, והדבר מעורר גיחוך".

כך סיפור המעשה: בתקופת המאורעות 1936–1939 החלו הנוער במסחה לשפץ בהתנדבות את המועדון החדש שלהם, שנקבע במקומו של בית הכנסת. הם הרסו את הקיר החוצץ בין עזרת הנשים לאולם הגברים, גירדו את הטיח הישן, החליפו מרצפות. התקציב לקניית החומרים, טיט, סיד מרצפות וחול, לא הספיק להשלים את המלאכה. לאחר דיון הוחלט לשגר משלחת אל שמואל צימרמן מהמושבה יבנאל, יושב ראש התאחדות האיכרים בגליל התחתון. חברי המשלחת הגיעו לביתו, ושטחו לפניו את הבקשות. צימרמן הכניס יד לכיסו, והוציא שטר של חמש לירות מנדטוריות, שהיו הרבה כסף באותם ימים. לבסוף המועדון נפתח. ולנשף הפתיחה נכתב השיר צימרמן. את השיר כתב שמעון עופר, בן למייסדי כפר תבור. לפתיחת המועדון הגיעו גם תלמידים מכדורי, ובהם היה חיים גורי. המשקל לא היה מדויק, והחריזה לא הייתה טובה. על כך עשו תלמידי כדורי פרודיה. היא הגיעה לכל הארץ, וכך צימרמן נהפך למושג.

לגרסה המלאה של השיר:

 

א.
חַג לָנוּ הַיּוֹם
אָנוּ חוֹנְכִים אֶת הַמּוֹעֲדוֹן
אוּלָם אֵיךְ נִהְיָה הַדָּבָר?
שִׁמְעוּ נָא לַאֲשֶׁר חֻבַּר.

הוֹי, הוֹי, לָמָּה לָמָּה לָמָּה,
אַל תִּשְׁאָלָה, אַל תִּשְׁאַל
לָמָּה לָמָּה, נֹעַר לֹא חָלַמְתָּ
שֶׁיִּהְיֶה לְךָ אוּלָם.

ב.

רָאִינוּ הַקַּיִץ עוֹבֵר וְחוֹלֵף
וּבַחֹרֶף אֵין מָקוֹם לְהִתְאַסֵּף
כִּי הָאוּלָם עוֹמֵד לְהִמּוֹט
בִּגְלַל הַטִּיחַ שֶׁעַל הַקִּירוֹת
הוֹי, הוֹי…

ג.
וְקָבְעָה הַחֲבוּרָה
כִּי בְּלִי אוּלָם מְשַׁעֲמֵם נוֹרָא
וְהִתְחִילוּ הַתָּכְנִיּוֹת
שֶׁהֵן טוֹבוֹת וּרְצִינִיּוֹת
הוֹי, הוֹי…

ד.
וְהֻחְלַט בִּשְׁעַת טִיּוּל בָּרְחוֹב
כִּי כָּךְ נָהוּג עַל פִּי רֹב
עַל רִצּוּף, טִיחַ וְסִיּוּד –
שֶׁיִּמָּסֵר לַקַּבְּלָן בְּאַחְרָיוּת
הוֹי, הוֹי…

ה.
וְהַקַּבְּלָן הוּא תָּמִיד
הֶחָבֵר גּוֹלְדְּמַן דָּוִד
שֶׁמָּסַר הַצָּעָה טוֹבָה
לַעֲבֹד עַל חֶשְׁבּוֹן הוֹצְאוֹת הַמּוֹשָׁבָה
הוֹי, הוֹי…

ו.
כֶּסֶף לָנוּ קְצָת חָסַר
עַד שֶׁהַדָּבָר קַל נִפְתַּר
וְהֻחְלַט לִנְסֹעַ לְיַבְנְאֵל
אֶל צִימֶרְמַן שְׁמוּאֵל.
הוֹי, הוֹי…

ז.
הוּא קִבְּלַנוּ בְּסֵבֶר-פָּנִים יָפוֹת
וְגַם נָתַן חָמֵשׁ לִירוֹת
אוּלָם הוּא בִּקְּשַׁנוּ מְאוֹד
שֶׁבַּמּוֹשָׁבָה נֶאֱסֹף עוֹד.
הוֹי, הוֹי…

ח.
בְּבֵית הַוַּעַד הִתְחַלְנוּ לְהוֹפִיעַ
וְכֶסֶף דָּרַשְׁנוּ בְּמַפְגִּיעַ
הֵם בְּשֶׁלָּהֶם עוֹנִים בְּנַחַת:
בִּמְזֻמָּן לֹא נִתֵּן אַף פְּרוּטָה אַחַת.
הוֹי, הוֹי…

ט.
נוֹסָף לְזֶה הַסִּדּוּרִים הַפְּנִימִיִּים
בְּעֵינֵיהֶם אֵינָם מַתְאִימִים
זֶה לֹא מַסְפִּיק מִשְׂחָקִים וְהוֹלְלוּת,
צָרִיךְ לַפְּעֻלּוֹת לָגֶשֶׁת בִּרְצִינוּת
הוֹי, הוֹי…

י.
שֶׁלָּהֶם נַבְטִיחַ לְסַדֵּר
שֶׁעִתּוֹן, יַרְחוֹן וְכָל חֹמֶר אַחֵר
יִהְיוּ מְצוּיִים בָּאוּלָם לְהַבָּא,
לַצָּעִיר, לַזָּקֵן וּמִי שֶׁבָּא.
הוֹי, הוֹי…

י"א.
אָנוּ לָכֶם עַל הַכֹּל נַחְתֹּם
רַק תְּנוּ נְיָר אָדֹם!
וּלְבַסּוֹף נִתְּנָה הַהַבְטָחָה
וְהֵחֵלּוּ בָּאוּלָם בַּמְּלָאכָה
הוֹי, הוֹי…

י"ב.
וְהַקַּבְּלָן מִמְּקוֹמוֹ לֹא מָשׁ,
עַד שֶׁהַכֶּסֶף יֻבְטַח מַמָּשׁ.
אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לִחְיוֹת בְּתִקְווֹת
עַל סְמַךְ אֵיזֶה שֶׁהֵן הַבְטָחוֹת
הוֹי, הוֹי…

י"ג.
וְהִתְחִילוּ לַעֲסֹק בַּמְּלָאכָה
עִתּוֹנַאי וְגָפִיר כַּהֲלָכָה
כִּי הֵם הָיוּ הַקַּבְּלָנִים
שֶׁבְּמִקְרֶה הֵחֵלּוּ מִתְלוֹנְנִים:
הוֹי, הוֹי…

י"ד.
"אָנוּ כָּאן רַק מַפְסִידִים
וְאֶת זְמַנֵּנוּ מְאַבְּדִים
וְהַתַּשְׁלוּם שֶׁיִּהְיֶה בִּמְזֻמָּנִים
עִם הַוַּעַד אֵין לָנוּ עִנְיָנִים!"
הוֹי, הוֹי…

ט"ו.
וְהִתְחִילוּ בֵּינֵינוּ וִכּוּחִים
וְאֶת הַהַבְטָחוֹת הֵם שׁוֹכְחִים
וּמִלֵּאנוּ אֶת רְצוֹנָם בַּכֹּל,
רַק שֶׁהָעֲבוֹדָה לֹא תִּסְבֹּל.
הוֹי, הוֹי…

ט"ז.
וְכָךְ גָּמַרְנוּ עִם הַטִּיחַ
וּלְרַצֵּף לָנוּ דָּוִד גּוֹלְדְּמַן מַבְטִיחַ
רַק שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ תּוֹסֶפֶת יֹקֶר –
וּבָעֲבוֹדָה הוּא מַתְחִיל מָחָר בַּבֹּקֶר.
הוֹי, הוֹי…

י"ז.
וּבַבֹּקֶר לָעֲבוֹדָה הָלַךְ
וְהָרִצּוּף הוּא בִּכְלָל שָׁכַח.
הָרִצּוּף זֶה טוֹב וְנָעִים
רַק בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
הוֹי, הוֹי…

י"ח.
בִּמְהֵרָה הֵחֵלּוּ גְּשָׁמִים יוֹרְדִים
וּבְרִצּוּף בְּמֶרֶץ עוֹבְדִים.
רַק עוֹד סִיּוּר אֶחָד
וְהָאוּלָם יִהְיֶה נֶחְמָד.
הוֹי, הוֹי…

י"ט.
עִתּוֹן יוֹמִי יוֹפִיעַ מֵהַיּוֹם
לְכָל מְבַקֵּר בַּמּוֹעֲדוֹן.
נְקַוֶּה שֶׁעֲמָלֵנוּ לֹא לַשָּׁוְא הָיָה
וִישַׁמֵּשׁ הָאוּלָם פִּנָּה חַיָּה.
הוֹי, הוֹי…

כ.
הָאוּלָם הֻשְׁלַם חִישׁ
וּבַקֻּפָּה כֶּסֶף מַאפִישׁ…
וּלְהָסִיר מִלִּבְּכֶם הַדְּאָגָה –
סִפַּרְנוּ לָכֶם אֶת הַהַצָּגָה.
הוֹי, הוֹי…

 

דבריו של שמעון עופר (הרשקוביץ) על חיבור השיר צימרמן: http://rosetta.nli.org.il/delivery/DeliveryManagerServlet?dps_pid=IE36534177

דבריו של סבי יהודה כהן על השיר (מ-2:30:45):

http://rosetta.nli.org.il/delivery/DeliveryManagerServlet?dps_pid=IE25160346

קטע מן השיר צימרמן:

https://www.gavisho.com/צימרמן

 

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: