סיפור אהבה בכפר תבור

זוגות רבים צמחו בכפר תבור, אך מאמר זה מיוחד בסיפור אהבתם של מיכאל ורבקה שנקר. מיכאל שנקר היה עולה חדש מליטא, שעבד בתור פועל במושבה כפר תבור. שנקר היה איש העלייה השלישית. הוא היה חסון ושרירי. מסופר עליו שבאחד הימים הגיע עם עוד כמה איכרים בעגלות למעיין שליד כפר תבור לשאוב מים. הם מצאו במקום עדר צאן גדול, והרועים הבדווים ממלאים מים בשקתות. שנקר ירד מעגלתו, ורמז לאיכרים שבאו עימו להמתין ולא לעשות דבר. מהאיכר שלמה רוטשטיין, שעמד לידו, ביקש שיודיע לרועים בקול רם לאסוף את עדריהם, לעזוב מייד את המקום, ולא לשוב עוד, כי אנו, תושבי הכפר, מכאן ואילך נגן על מקור המים שלנו. שלמה מילא את הבקשה.

הרועים הבדווים לא הגיבו כלל לאזהרה. משראה שנקר שכך פני הדברים, ירד מהעגלה. ובצעדים נמרצים ניגש לשקתות, הרחיק מהן את העדרים, והרים אחד-אחד את הכבשים שבעדרים, והשליך אותם למורד הוואדי. בעקבות כך התחוללה מהומה במקום. העדרים החלו להתפזר, והרועים החלו להסתער עליו כשהם מנופפים באלות שבידיהם. אך שנקר המתין בקור רוח שיתקרבו אליו. ואז בתנועה מהירה ונמרצת חילץ מידו של אחד הרועים את האלה, והחל לחבוט בה ברועים בכוח רב. אלו החלו להימלט על נפשם בזעקות שבר. וגם עדריהם נסו.

"עכשיו, חבר'ה, נשאב לנו מים באין מפריע, ואני מבטיח לכם שיותר שום רועה בדווי לא יעז עוד לשאוב מהמעיין שלנו", אמר שנקר, והוריד מעגלתו שתי חביות ריקות. עתה נכונה לאנשים עוד הפתעה. הנוהג היה למלא את החביות כשהן על העגלה, שהרי בלתי אפשרי להרים חבית ובה מאה ליטרים מים מהקרקע לעגלה. ולכן תהו האיכרים כיצד יעמיס שנקר את החביות על העגלה כשהן מלאות. ואז אירע הלא ייאמן: שנקר אחז בשתי ידיו בחבית המלאה, ובמאמץ לא רב הניף אותה על העגלה בלא שתישפך טיפה. וגם את שאר החביות העלה ללא מאמץ.

שנקר גר בביתה של אלמנה מכפר תבור. בתוך זמן קצר למד לבצע ביעילות ובדייקנות את כל עבודות הפלחה, ולאושרה של בעלת הבית שלו לא היה גבול. בעלת הבית חששה שמא הבחור יארוז את מיטלטליו, ויצא לחפש את עתידו. השכנות, שנועצו ביניהן, החליטו למהר ולחפש לו שידוך, וכך ישתקע הבחור בכפר. אבל בינתיים התאהב הבחור ברבקה, בתו של דוד צפירה. וכדי להרשים אותה נעמד במרכז הכפר מתחת לרגליו הקדמיות של פרד, והרים אותו על כתפיו. חיים חפר הביא את הסיפור בשירו הנודע 'ערב במסחה': "אך, יש למוטל פרדקין כוח, כמו שהוא קטן אצלו ידיים חזקות. אתמול הרים את הפרד של נוח. כמו היה זה אפרוח". באחד הטיולים השגרתיים שערכו צעירי המושבה לפסגת הר תבור ניגש שנקר נרגש וחגיגי לרבקה צפירה ואמר לה: "אני רוצה לגלות בפנייך את אהבתי ולבקש ממך כי תהיי חברתי". כך זכרה רבקה את בקשת החיזור.

השניים נישאו, וגרו בבית רוגוב בכפר תבור. כעבור שנה נולדה בִתם ציונה. בדיוק אז החלה ההתיישבות בנתניה. הראשונים בנתניה גרו במחנה אוהלים. ולכן דוד צפירה אסר על בתו רבקה לעבור לנתניה עם התינוקת עד אשר יסיים מיכאל את בניית בית האבן. יש להעיר שבית המוזיקה בכפר תבור נקרא על שם הזוג שנקר-צפירה.

לשמיעה של השיר 'ערב במסחה':