סיפורי לידות מכפר תבור

בשנים הראשונות לייסוד המושבה ילדו הנשים בבית בסיועה של מיילדת, ולא תמיד המיילדת הייתה מוסמכת. המיילדת הלא מוסמכת כונתה בּוֹבֶּה (ביידיש סבתא) במאמר זה מובא לקט של סיפורים על לידות מכפר תבור.

דוד גולדמן בספרו שרשים בין סלעי בזלת מספר כך: "בשנים הראשונות להתיישבות בגליל נהגו הנשים ללדת בביתן. ליולדת סייעה מיילדת בלתי מוסמכת, אך בעלת ניסיון. לכל מיילדת סייעה אחת מנשות הכפר. בשנת 1918 תקפו צירי לידה את אחת הנשים בכפר תבור, חיה פייקוביץ, שהיא אמו של יגאל אלון. כמקובל נזעקה המיילדת, וסייעה לה אלטה גולדמן, שהייתה ידידתה של היולדת. לאחר שנולד יגאל אלון, פרצה אמו בבכי ואמרה: 'כל האחים שלו נולדו חזקים וגדולים, והוא כל כך קטן'. ניחמה אותה אלטע גולדמן ואמרה: 'אל תבכי! זה הקטן גדול יהיה! תראי שעוד יגיע באחד הימים להיות ראש ועד המושבה!'"

עוד סיפור של דוד גולדמן: "בשנת 1924 התגורר ביבנאל הרופא האזורי ד"ר אשרמן. בכל יום ביקר במושבה אחרת כשהוא רכוב על חמורו. צירי לידה קשים אחזו אישה אחת ממוצא ספרדי, שהתגוררה בכפר תבור. כשנודע הדבר לאביה, חכם ספרדי ידוע מצפת, מיהר להגיע אליה לשבת. האב החליט לנצל את קרבת ביתה של היולדת לבית הכנסת. הוא קשר חוט שפגט ממיטת היולדת לבית הכנסת כדי שבזכות תפילת השבת וברכת 'מי שברך' תלד הבת במהרה ובמזל טוב. התפילה הסתיימה, והלידה לא באה. שלחו שליח להזעיק את ד"ר אשרמן. הוא הגיע על חמורו, הגיש עזרה, יילד את האישה, והציל את חייה ואת חיי בנה. ויכוח ער נמשך בין כפר תבור ליבנאל מה עזר: חוט השפגט או ד"ר אשרמן, שחש לעזרת היולדת".

סיפור לידתה של אשת המורה אשר ארליך מופיע בחיבור אשר היה: "המורה אשר ארליך ואשתו הגיעו לכפר תבור בשנת 1906. ביום בואם, בחצות הלילה, תקפו את האישה צירי לידה. מכיוון שלא היה רופא במושבה ואף לא רוקח, רץ המורה לקרוא לעזרת השכנה. זו קבעה: 'צריך לקרוא לכמה איכרים, שיצאו מייד לטבריה או לנצרת, כדי להבהיל משם את הרופא'. בחוץ ניתך גשם זלעפות. האיכרים יצאו רכובים על סוסיהם, אך חזרו מיואשים מחמת החשכה המוחלטת. כאשר גברו מכאובי הלידה, פסקו האיכרות השכנות: 'אין מה לעשות אלא לקרוא את ה'בוֹבֶּה', היא הגברת סרניק, הן לה יש כבר ניסיון-מה בעזרה ליולדות, אצל פלונית ואצל אלמונית'. כיצד מביאים אותה לכאן, הקשתה מישהי, 'להרכיבה על חמור אי-אפשר, שהרי קשישה היא, וברגל לא תלך ויעבור עליה מה, כל עוד ירד הגשם'. המורה רץ לביתה, והיא הציעה שיישאה על גבו. האישה הייתה אשת מידות, עבת בשר, והוא נשא אותה על גבו וחצה את הרחוב בבוץ וברפש עד הברכיים. כאשר הגיעו הביתה התברר כי 'הוולד, טרם הגיעה שעת רצון לפניו לצאת לאוויר העולם. בלית ברירה יש להחזיר את המיילדת המומחית למקומה'. בבוקר שב ארליך והביא את המיילדת, והפעם נולד בן".

והנה סיפור של חנה כהנא על היולדת בפורים, המופיע בחיבור כשסבא היה ילד: "… כשירד הערב, התאספו כל ילדי המושבה ליד בית הכנסת: כושי, לצן, רקדנית ושודד ים, חייל, אחות, אישה בהיריון ותינוקת, גמל, זקנה ופרח, מקבץ נדבות, גברת מכובדת ותחפושות נוספות. התחלנו פוקדים את בתי המושבה בצהלה, כדי להציג את התחפושות ולקבל מיני מאפה וממתקים. בכל הבתים קיבלונו בשמחה ובהתפעלות. התיקים שנשאנו הלכו ונעשו כבדים. רק תיקו של אורי נשאר קל, את כל העוגיות והממתקים זלל בדרך. כשהגענו אל הבית האחרון בשורה, נתקף בכאב בטן נורא, והוא נשכב על המדרכה.

מבעד לחלון ביתה ראתה השכנה אישה הרה שוכבת על המדרכה, מתפתלת בייסורים. ניגשה מייד אל אורי המחופש ואמרה: 'הירגעי, שכבי במנוחה, ואביא אלייך את המיילדת. יחד נכניסך הביתה'. כשפנתה השכנה בחופזה אל ביתה של המיילדת, קפץ אורי בבהלה והצטרף אלינו בצחוק אדיר".