שולמית (שולה) קישיק-כהן נולדה ב-1917 בארגנטינה להורים שחינכו את ילדיהם לאהבת ישראל. בהיותה ילדה עלתה המשפחה לירושלים, והיא התחנכה בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד. אביה חילק את חייו בין בואנוס איירס לבין ירושלים. כשבגרה הורע מצבהּ הכלכלי של המשפחה בשל משבר כלכלי, שפקד את ארגנטינה. ובגינו בגיל 16 השיאו אותה הוריה ליהודי אמיד, שחי בביירות. והיא עברה להתגורר עימו בביירות בשכונת ואדי אבו-ג'מיל.
עד מהרה בלטה שולמית בפעילותה בחיי הקהילה, ויצרה קשרים עם שלטונות לבנון. ערב פרוץ מלחמת העצמאות הגיע לידיה מידע על ההכנות הצבאיות למלחמה בישראל. היא הקשיבה לדברי אנשי צמרת הקצונה הצבאית הלבנונית והסורית, שהשתתפו כמוה בנשף המלכותי השנתי, שנערך בארמון הממשלה לרגל חג המולד. קישיק-כהן כתבה בכתב סתרים את כל מה ששמעה בארמון, וביקשה מסוחר, שעבד עם בעלה, להעביר את המכתב לגורמים בישראל. וכך נעשה. בעקבות כך נהפכה לסוכנת פעילה של מדינת ישראל. היא פעלה בשנים 1947–1961. בד בבד לפעילותה ילדה קישיק-כהן שבעה ילדים.
במהלך פעילותה סיפקה קישיק-כהן מידע חשוב למדינה הצעירה, שנאבקה על קיומה, יזמה עלייה של יהודים ממדינות ערב לארץ, יצרה קשרים מדיניים חשובים, וריגלה למען ישראל. דוגמה למידע שסיפקה קישיק-כהן לישראל היא שבעת אחת מפגישותיה עם שהאב מאריוס, סוחר נשק מלבנון, חשף לפניה מאריוס מכתב, שלא היה ממוען אליו. המכתב נשלח ממפעל גדול לייצור נשק באירופה המזרחית למשרד המלחמה של אחת ממדינות ערב. במכתב זה פורטו המוצרים, התעריפים ותנאי התשלום. בכך היה באפשרותה לדעת אילו כלי נשק מקבלת אותה מדינה ובאילו כמויות. שהאב מאריוס אף סיפק לישראל בשנותיה הראשונות כמויות גדולות של חיטה, אורז, סוכר לבן, קטניות ועוד מוצרים יקרים.
הפעם הראשונה שהבריחה יהודים לארץ ישראל הייתה ערב הכרזת העצמאות. בחסות החשכה נדחסו ארבעה עשר נערים יהודים לתוך ג'יפ לבנוני צבאי. הנערים התערבבו עם נערים מתנועות הנוער, ולכן האנגלים לא הבחינו בתנועה מחשידה. אך מכיוון שלהורים היה קשה להתנתק מילדיהם, ולא הסכימו להעבירם את הגבול כל עוד שולמית אינה עושה זאת, לא הייתה לה בררה אלא לשלוח שניים מבניה לארץ ישראל.
בשנות פעילותה ניצלה קישיק-כהן מסכנות רבות, בעיקר מחטיפה בידי סוכנים סורים. בשנת 1961 נאסרה, עונתה ונידונה למוות. בערעור נגזרו עליה שבע שנות מאסר. לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה בעסקת חילופי שבויים, ועלתה עם משפחתה לירושלים. ובה התגוררה עד יום מותה בשנת 2017, והיא בת מאה. ב-1992 העניק לה המרכז למורשת מודיעין את אות יקיר הסתר. ביום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל נבחרה להשיא משואה. בשנת 2010 הוענק לה התואר יקיר ירושלים. ובשנת 2011 זכתה לאות המופת ולמדליית דונה גרציה.
להלן קטע מתוך ספרו של עזרא אלנקם יכין שירת השולמית, שממחיש את פועלה של קישיק-כהן להעפלת בני נוער יהודים ארצה, את תושייתה ואת הסיכונים שעמדה לפניהם במהלך עבודתה:
הכנתי אוטובוס שיסיע שבעים ילדים דרומה, ונקטתי אמצעי זהירות. ביקשתי מהמבריח שיכין אוטובוס חלופי, שימתין להם בג'וניה, ואליו יועברו הילדים בדרכם לגבול. בבוקר השכמתי קום ופניתי להורים שיביאו את הילדים למקום הריכוז בבית-הכנסת. לקראת הערב הודיעו לי שהילדים כבר מוכנים לנסיעה וממתינים שם. האוטובוס המתין להם בפתח הוואדי, בפינת רחוב ג'ורג' פיקו.
כשיצאתי מפתח הבית, רצו לעברי בבהלה שלושה מצעירי 'מכבי'. הם סיפרו שבלשים עומדים במבוא הסימטא המובילה לבית-הכנסת. הייתי צריכה לפעול במהירות. לא היה זמן לחשוב הרבה. רצתי לאוטובוס וביקשתי מהנהג שיתרחק מהמקום וימתין בקרבת שפת הים, ליד כלי רכב רבים אחרים. מיהרתי למכולת של חסן וביקשתי לקנות שבעים וחמישה נרות צבעוניים. נותרו ימים אחדים לחג החנוכה, אך המספר הגדול של הנרות שביקשתי הותיר את חסן נדהם. אותו רגע לא היה כסף מזומן בארנקי וביקשתי ממנו ש'ירשום'.
[…] בדרכי לבית הכנסת ראיתי את הבלשים. היו אלה אותם בלשים שנהגו לשבת על מרפסתו של השכן. הבחנתי ברב חסקי שיצא מבית-הכנסת, מחיש צעדיו וממהר לבית המטבחיים, שם היה עליו לפקח על כשרות הבשר. "עזוב את בית-המטבחיים ובוא איתי. עשה בדיוק כפי שאני אומרת לך. זה עניין של פיקוח נפש", אמרתי, ומשכתי אותו חזרה לתוך בית-הכנסת.
סידרתי את כל הילדים בשתי שורות, שלושים וחמישה ילדים בכל שורה, ונתתי לכל אחד נר. הדלקנו את הנרות וביקשתי מהרב חסקי ששנינו נוביל את הילדים. הרב פסע לצדי, וכל אחד מאיתנו הוביל שורה אחת. "עכשיו", אמרתי לילדים, "אנחנו יוצאים לטיול לכבוד חג החנוכה הקרב ונרות חנוכה דולקים בידינו. אנחנו זקוקים לעוד נס חנוכה. אנחנו נלך לאט-לאט ברחוב וכולנו נשיר משירי החנוכה שלמדנו במועדון".
וכך עשינו. 'טיילנו' ברחובות, כשהרב חסקי ואני מובילים שתי שורות ילדים, נושאים בידיהם נרות דלוקים ושרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח…"
[…] הבלשים, שלא היו בקיאים במנהגי היהודים, שאלונו לפשר מעשינו, ואנו השבנו: "יוצאים לטייל לכבוד החנוכה". הימים ימי חג המולד, וידוע שהחג הנוצרי סמוך לחג החנוכה היהודי. הם השתכנעו שילדים אלה בסך הכול חוגגים את חגם, בהתאם למסורת היהודית, וצעדו אחרינו משועממים ומבוישים. לא היה זה לכבודם להיראות מזדנבים אחרי ילדים חוגגים. בשלב מסוים הניחו לנו ושבו על עקבותיהם. כשהגענו לאוטובוס כבר לא היה זכר לבלשים. הילדים הועלו לאוטובוס ויצאו לדרך. כך, תודות לעירנותם של ה'מכבים' בוואדי אבו-ג'מיל היינו עדים ל'נס חנוכה' בביירות.
נוסף על כך מובא קטע שכתב עליה יאיר חילו, איש חולתה, שהיה פעיל ברשת חשאית בסוריה להעפלה, מתוך דין וחשבון של חיים (כינויו של חילו) בבירות מ-2 במאי 1951, שמופיע בארכיון יד טבנקין:
[…] כולם מציינים את היכולת המרובה שיש לה, היא יכולה להגיע לכל מקום שצריך להגיע ובלי שום פחד, יש לה הרבה מכרים שיכולה להיעזר על ידם. […] במשך הזמן שהיא עברה למדה יפה מאוד להסתדר בכל העניינים שנוגעים לעלייה. והדבר החשוב ביותר שהיא מוכנה לעבוד למרות הסיכון שבדבר, בזמן שאף אחד לא נמצא כיום מוכן לסכן את עצמו, לנהל את הדברים באווירה המורעלת שהזכרתי.
עוד על שולמית קישיק-כהן ראו:
https://www.youtube.com/watch?v=4iEPcne–ko
שולמית קישיק-כהן
נקודת ראות 