איליין שטיינר – לוחמת המוסד שהשתתפה במבצע אביב נעורים

מאמר זה עוסק בחלקהּ של לוחמת המוסד איליין שטיינר, שהיה כינויה המבצעי יעל, במבצע אביב נעורים. המבצע אביב נעורים היה ממכלול מבצע זעם האל. זעם האל היה מבצע חשאי, שהייתה מטרתו חיסול בכירי הארגון הפלסטיני ספטמבר השחור. על המבצע החליטו בספטמבר 1972 ראשת הממשלה גולדה מאיר וועדת השרים לענייני ביטחון בעקבות טבח אחד עשר הספורטאים הישראלים, שהשתתפו באולימפיאדת מינכן, שנערכה באוגוסט–ספטמבר 1972. לאחר החלטה זו הקים המוסד יחידת חיסול מיוחדת. ועל אנשיה הוטל למצוא את הטרוריסטים ולהורגם.

בלילה, אור ל-10 באפריל 1973, נערך בלב ביירות מבצע אביב נעורים. הוציאו אותו לפועל המוסד, סיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים והקומנדו הימי. היעדים העיקריים היו מחמד יוסף אל-נג'אר, ראש זרוע המודיעין של פת"ח, שהפעילה את הארגון ספטמבר השחור, כמאל עדואן, שעמד בראש האגף המערבי של אש"ף, והיה אחראי לפעילות אש"ף בישראל ובשטחי הכיבוש, וכמאל נאצר, דובר אש"ף ויד ימינו של יאסר ערפאת. הם התגוררו בשני בניינים, ששכנו בלב ביירות, ברחוב ורדן שברובע המוסלמי של העיר. לוחמים של סיירת מטכ"ל נעו במדרגות לדירות המחבלים. עם הינתן האות פרצו מטעני חבלה את דלתות הכניסה. הלוחמים נכנסו לחדרי השינה והרגו את המחבלים. באותה העת למטה התנהל קרב. כדי להימנע מתשומת לב במקום הוחלט שלוחמי הסיירת יהיו חבורת זוגות צעירים, הנמצאים בדרכם לבילוי. כמה מן הלוחמים אף התחפשו לנשים. למבצע היו עוד יעדים, כגון המפקדה המרכזית של החזית העממית הדמוקרטית בראשותו של נאא'ף חואתמה ובתי מלאכה ששימשו להכנת חומרי חבלה וכלי נשק לפת"ח ולספטמבר השחור.

יעל

איליין (יעל) שטיינר

איליין שטיינר היא שסיפקה מודיעין על שלושת הבכירים באש"ף ואת המודיעין בזמן אמת למבצע. מכיוון שמדובר במבצע מורכב, היה חשוב שהלוחמים לא יגיעו לדירות ריקות. שטיינר נולדה בקנדה ב-1936. בגיל שלוש עברה עם משפחתה לניו ג'רסי שבארצות הברית. אביה היה דוקטור לפיזיקה, ואמהּ הייתה עקרת בית. הבית היה בית מתבולל. היא עלתה בגפה לישראל ב-1968 בעקבות נישואים כושלים כדי להתרחק מהגרוש שלה. בארץ עבדה בתור מתכנתת מחשבים. בשנת 1971, כשלוש שנים לאחר שעלתה ארצה, היה לה קשר עם בחור ישראלי, שהיה שומר ראש במוסד. היא ביקשה ממנו לקשר אותה עם המוסד. אותו בחור נתן את פרטיה, וכך גויסה למוסד.

זמן קצר לאחר שעברה את ההכשרה בארץ הוטלה על שטיינר המשימה הראשונה. היא נדרשה להיטמע בבריסל, בירת בלגיה, בתור תושבת קבועה, כלומר למצוא עבודה ודירה ולפתוח חשבון בנק. שלושה חודשים אחרי שהגיעה לבריסל יצאה שטיינר למשימה הראשונה שלה. בה נדרשה לאסוף מודיעין בביירות. במהלך השנתיים הבאות היא נכנסה ויצאה מלבנון כמה פעמים. לאחר מכן החלו המפעילים שלה להכין אותה לשהות ממושכת בלבנון. לשם כך בנתה לעצמה סיפור כיסוי. סיפור הכיסוי היה שהיא תהיה סופרת אמריקנית, שכותבת תסריט לסרט שיצולם בלבנון. לשם כך טסה לישראל כדי לעבור קורס מזורז בכתיבה ואיך להיראות סופרת אצל הסופר והביוגרף שבתי טבת. טבת הראה לה את חדר העבודה שלו, את שולחן הכתיבה, המלא דפים. הוא לימד את שטיינר איך לארגן את השולחן כדי להיראות סופרת, ואיך לפזר עליו ספרים, טיוטות ועטים. לאחר מכן הסביר לה טבת מה הם שלבי הכתיבה מִשלב הרעיון ועד לטקסט השלם.

לאחר גמר הקורס אצל טבת חזרה שטיינר לבריסל. והיא החלה לחפש נושא לתסריט. היא ביקשה להתמקד באישה שיש לה קשר ללבנון. לשם כך פקדה שטיינר ספריות, וחיפשה נשים כאלה. והנה, בארכיון של מוזאון ויקטוריה ואלברט בלונדון התוודעה לליידי הסטר סטנהופ (Hester Stanhope), אשת חברה בריטית, שחיה בשנים 1776–1839, ואשר התגוררה אצל דודהּ לאחר מות אמהּ. לאחר שגם דודהּ נפטר, יצאה למסע בסוריה ובלבנון. באמצעות אחד מידידיה הגיעה שטיינר למשרדו של מפיק ידוע בלונדון. הוא החתים את שטיינר על חוזה לכתיבת תסריט לסדרת טלוויזיה. ואז הגיע העת לחזור לביירות.

תחילה התגוררה שטיינר בבית מלון, אך חיפשה בו בעת דירה להשכרה, שתאפשר לה לעקוב אחר שלושת האובייקטים שלה – כמאל עדואן, יוסף אל-נג'אר וכמאל נאצר. היא מצאה לבסוף דירה, הצופה ישירות לקומה השישית בבניין שממול, שבו גרו מחמד אל-נג'אר וכמאל עדואן, ולקומה השלישית בבניין סמוך, שבו גר כמאל נאצר. שטיינר אספה מודיעין על שגרת היום והלילה בדירות שלושת הבכירים של פת"ח ועל הסביבה: מתי דולק בהן אור, ומתי הוא כבה, מי נשקף בחלונות ובאילו שעות, פרטים על המכוניות של השלושה ועל המבקרים המתארחים אצלם, האם יש שמירה במקום, כיצד ובאילו שעות היא מתנהלת, מי השומרים, והאם הם חמושים, סדרי התנועה המקובלים ברחובות המובילים אל הבתים ומהם, מקומות החנייה והשימוש המקובל בהם במהלך היממה ומידע על מוסדות חינוך, חנויות ובתי עסק בקרבת מקום. שטיינר לא רק צפתה באנשים, אלא התרועעה עם אנשים מסביב, הלכה איתם לקניות ואף הוציאה מהם מידע מדהים.

המידע המודיעיני שהעבירו שטיינר ולוחמי מוסד אחרים שהיו אז בלבנון החל להצטבר אצל קצין המודיעין של יחידת קיסריה, אגף המבצעים המיוחדים של המוסד. מפאת כך הסיקו מפקדי היחידה שיש פוטנציאל למבצע לפגוע בשלושת בכירי הטרור. שטיינר נסעה לבריסל כביכול כדי לקבל טיפול רפואי. שם קיבלה תדרוך אחרון לפני המבצע, אך בלי שנאמרה המילה מבצע כדי לשמור על חשאיות. לאחר שחלפו עשרים וארבעה ימים מאז חזרה לביירות, קיבלה שטיינר הודעה להתכונן לפגישה בביירות בעוד יומיים, בשבעה באפריל בערב.

ואכן, בשבעה באפריל נפגשה יעל עם אחד מלוחמי המוסד בבר מפואר של מלון אינטרקונטיננטל. היא פנתה אליו ושאלה: "לא פגשתי אותך בפריז בלובר?" "לא, מעולם לא הייתי בלובר," ענה לה הלוחם. כך נפתחה השיחה ביניהם. משם הלכו יחדיו לאכול, ולאחר מכן נכנסו למכונית של שטיינר, ובו מסרה את המידע המעודכן על שלושת האובייקטים. הם קבעו להיפגש בעוד יומיים, בתשעה באפריל בערב.

בתשעה באפריל בערב, כששהו לוחמי צה"ל בים ממתינים לאישור נחיתה בחוף ביירות, נפגש עימה אותו לוחם מוסד במלון פונינציאן. הם התיישבו במסעדה יוקרתית על גג המלון. לוחם המוסד ביקש ממנה שתספר לו על ליידי הסטר סטנהופ, על הנופים שליוו אותה, על שרידי חייה ועל כתיבת התסריט. לבסוף שאל לוחם המוסד על הנוף הנשקף מדירתה ועל השכנים שלה. שטיינר ענתה לו: "הם בבית היום שלושתם". לאחר התשובה נפרדו. בתשובתה ניתן האות להתחלת המבצע. לאחר הפגישה שוטטה שטיינר עוד קצת זמן בעיר התחתית של ביירות קודם שחזרה למכוניתה ונסעה לדירתה.

כך מספרת איליין על המבצע מנקודת מבטה מתוך הספר יעל: לוחמת המוסד בביירות:

בזמן הזה ממש אני חזרתי לדירתי [זמן השיט של הלוחמים לחוף ביירות, הורדתם אליו והתארגנותם למבצע]. המשכתי להשקיף אל הדירות שממול, בין קטע לקטע של כתיבת תסריט חייה של ליידי הסטר. שולחן הכתיבה שלי היה עמוס בטיוטות ובספרים שזה עתה השאלתי מהספרייה באוניברסיטה האמריקאית. כוס תה, שתי צלוחיות נאות, באחת עוגיות ובשנייה תערובת שקדים ואגוזים ושלושה עטים, עיטרו את סצנת הכתיבה. […] לפני שהלכתי לישון התיישבתי על הספה בסלון כשסביבי חושך. נינוחות טובה התפשטה בכל איברי, ובו בזמן הקפדתי לשלוח מבט עירני לעבר החלון המשקיף על דירות השלושה. בשקט ששרר מסביב ומהחשיכה ששררה בדירתי ראיתי את האורות בשלוש הדירות של 'האובייקטים' ושמעתי רעש של מכוניות באות והולכות מבתיהם. הרחוב שקק תנועה והייתי מרוצה שהאינפורמציה שהעברתי בשבע בערב עדיין עדכנית גם בשעת לילה זו. תחושת הנעימות שאפפה אותי פינתה מקום להרהורים על הדרך שעשיתי מאמריקה לביירות ולתחושת חמיצות כאובה משהו על אבא ואמא שלא מחלקים אתי את חיי העכשוויים. קמתי מותשת מהכורסה והלכתי לישון ולעבור עוד לילה של שגרה בביירות.

זמן קצר לאחר שנרדמתי התעוררתי מרעש קולות ירי ברחוב שמתחת לדירתי. רצתי לחלון להביט דרך חרכי התריס. מחשבת בזק חלפה בראשי, שאולי אלו הבחורים שלנו, אבל מאחר ולא עודכנתי לגבי המבצע ומועדו לא הייתי בטוחה. זכרתי את ההוראות שקיבלתי בימים האחרונים, להתרחק מהחלונות וביתר שאת מאביתר [לוחם המוסד], עמו נפגשתי כמה שעות קודם. חשבתי שעלי לראות את המתרחש בסביבת דירות השלושה להמשיך לדווח כמו שדיווחתי מאז שהגעתי לביירות. שלושה רכבים גדולים חנו ברחוב, היריות הלכו וגברו ועמן הצעקות. אורות נדלקו בדירות השלושה וגברים נעו בהן כשהם מאירים בפנסים. יריות נשמעו מכל עבר. לפתע נכנס לרחוב ג'יפ משטרתי ונהגו נורה ונהרג בתוך שניות. אי אפשר היה להבחין מי יורה במי ומהיכן, הכול קרה במהירות מסחררת. בתוך מהומת הקולות של ירי וזעקות נשמעה קריאה בעברית 'בוא הנה'.

ואז ידעתי שאלו אנשינו. עברית באמצע ביירות. זכור לי שהדבר היחיד שמילא אותי ברגעים אלו היו הכבוד והגאווה באנשינו, אליהם אני שייכת. רק עכשיו הבנתי שמבצע יצא לפועל, ואני הייתי חלק ממנו. בתוך זמן שחלף כהרף עין היריות נדמו, והבחנתי בשלושה גברים נכנסים לאחת מהמכוניות הגדולות שחנו ממש בהישג עין ונעלמו כלעומת שבאו. ג'יפ משטרתי דהר לעבר המקום, התנגש במכונית של שכני הטוב והתרסק, ממש מתחת למרפסת דירתי. דממה השתררה לזמן מה, עד שהחלו לזרום למקום כוחות צבא ומשטרה והאוויר התמלא ברעש יריות, בזעקות שבר וקולות אנשים. נהג הג'יפ המשטרתי ישב על שפת המדרכה ומירר בבכי עד שהגיע מישהו וסייע לו ללכת מהמקום, מותיר גופה שגם היא נלקחה כעבור זמן מה.

הדבר הראשון שעשתה היה לכתוב לאיש הקשר שלה במטה על האירועים שקרו במסווה של מכתב אהבה. אחרי המבצע נשארה שטיינר בביירות עוד חמישה ימים. היא הייתה אמורה לעזוב את ביירות בטבעיות. ההוראות היו לעזוב את הדירה מייד, למכור את הרהיטים ולעבור למלון. היה עליה לומר לבעל הדירה שהיא חוששת להישאר בדירה שנמצאת בשכונה שקורים בה דברים כאלה, ולאחר שבוע לצאת לבלגיה לחופשה. אבל כשבאה שטיינר לבעל הדירה ואמרה לו שהיא חוששת ורוצה לעזוב, אמר לה שהוא חושב שהרעיון רע, ושכל עזיבה פתאומית תעורר חשד. הוא הביא חבר שלו כדי לשכנע אותה. גם החבר המליץ לה שלא לעזוב בחיפזון. לדבריו, היא תיראה חשודה, כי כוחות הביטחון של לבנון מחפשים אמריקנים.

לבסוף החליטה שטיינר לחרוג מההוראות שקיבלה מהמפעילים שלה ולפעול לפי מה שהמליצו לה בעל הדירה וחברו. עד העזיבה השתדלה שטיינר לשמור על שגרה ולתחזק את דמותה בתור יוצרת סדרת טלוויזיה על אירוע שהתרחש לפני מאתיים שנה. אחרי חמישה ימים הודיעה שטיינר לבעל הדירה שהיא נוסעת לבלגיה לחופשה. הוא התעקש להסיע אותה לנמל התעופה. כשנחתה שטיינר בבריסל, הגיע מברק למוסד: "היא הגיע בשלום, הכול אצלה בסדר". מייק הררי נכנס לחדרו של ראש המוסד צבי זמיר, והוסיף בשוליים בכתב ידו: "בשעה טובה ומוצלחת". הם לא נזקקו לעוד מילים כדי לבטא את ההקלה שחשו.

עוד ראו על הפעולה ברחוב ורדן ועל הפעילות המודיעינית שקדמה לה:

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: