תרגום יהואש את זמרת הארץ ליידיש

לצמחים במקרא אין תמיד זיהוי ודאי. במאמר הזה אנסה לראות כיצד יהואש מתרגם ליידיש את זמרת הארץ, המופיעה בבראשית מג פסוק יא. זמרת הארץ היא דבש, צורי, נכאת, לוט, בוטנים ושקדים, ועליהם ארחיב בהמשך. את תרגומו של יהואש אשווה לתרגום התנ"ך של משה מנדלסון (1729–1786) לגרמנית באותיות עבריות, המכוּנה נתיבות שלום. מנדלסון צירף לתרגום ביאור בעברית. כמו כן אשווה את תרגום יהואש לתרגום אונקלוס ולתרגומים של מפרשי תנ"ך בולטים במהלך הדורות. בהשוואה זו אנסה לראות אם שאב מהם את זיהוי הצמחים הנחשבים לזמרת הארץ או ממנדלסון.

אך לפני הכול, אביא מעט פרטים ביבליוגרפיים על יהואש. יהואש הוא שם העט של שלמה בלומגארטן, שנולד בפולין ב-1872 ונפטר בניו יורק ב-1927. הוא היה סופר ומשורר יהודי, שכתב ביידיש. אחת מיצירותיו החשובות ביותר היא תרגום התנ"ך ליידיש, הידוע בשם "תרגום יהואש" ("תּרגום פֿון יהואש").

הביטוי זמרת הארץ מופיע רק בבראשית מג. לשון זו, שיעקב משתמש בה בדבריו אל בניו כדי לכנות בו מיני בשמים, מזונות ופירות, שהם דבש, צורי, נכאת, לוט, בוטנים ושקדים, מציין את תוצרת האילן שלא נפגעה מן הבצורת, שפגעה בתבואה. ולכן הכוונה היא למבחר פרי הארץ. הכינוי זמרת הארץ ליבולים ששלח יעקב למצרים התפרש בכל הדורות כינוי לשבח. התרגום לארמית של אונקלוס הוא 'דמשבח'. אף אבן עזרא מפרש זמרה: "כל דבר משובח". אף רד"ק מפרש: "מהדברים המשבחים את הארץ". כך גם תרגום רש"י: "מתורגם מדמשבח בארעא שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם". שורשה של צורת הנסמך 'זמרת' בביטוי זה הוא זמר, והוראתו חוזק וכוח.[1] ואכן, הן מנדלסון הן יהואש מתרגמים זמרת הארץ הפירות המשובחים של הארץ. יהואש כותב: "די בעסטע פֿרוכטן פֿון לאַנד" [=הפירות הטובים ביותר של הארץ], ומנדלסון כותב: "בעסטען פֿריכטען דעם לאנדעס". אין ספק שהם הושפעו מהפירושים שנתנו המפרשים במהלך הדורות לזמרת הארץ.

הפרי הראשון בזמרת הארץ, שנשלח למצרים, היה צרי. צרי אף נזכר בסחורה שהורידה אורחת הישמעלים מהגלעד מצרימה (בראשית לז, כה). יחזקאל מונה את הצרי עם המוצרים שסוחרי ישראל מכרום לצור.[2] בשלושה מקומות בספר ירמיהו מצוין צרי תרופה יעילה לריפוי פצעים, הנמצאת בגלעד. הוא שולח את מצרים ואת בבל לרפא שם את פצעיהן. מן הכתובים עולה אפוא שהצרי היה צמח, שגדל בארץ ישראל, ובעיקר בגלעד. הן יהואש הן מנדלסון תרגמו 'באַלזאַם'. על כך מוסיף מנדלסון על אתר: "וילכו הלוך ובוא עד יריחו עיר הריח וימנו שמה ונקרא שם העיר עיר הריח כי במקום ההוא היה צומח אילן אפרסמון הנקרא בלס"אס אשר ממנו יצא השמן הטוב שנקרא שמן אפרסמון והוא שמן פנג עכ"ל".

הכוונה אפוא ב'באַלזאַם' לשרף של עץ האפרסמון  (Commiphora opobalsamum), שמכוּנה במקורות אף בֹשם.[3] עץ האפרסמון מפורסם בתור צמח בושם ומרפא במזרח התיכון, והיה סחורת יצוא חשובה. הצמח גדל בתקופת בית שני בעין גדי וביריחו, עד שנעלם מהתרבות החקלאית המקומית בשלהי התקופה הביזנטית או בראשית התקופה המוסלמית.[4]

הנכאת הוא השלישי שנזכר בזמרת הארץ. גם הנכאת מוזכר בבראשית לז, כה בתור אחד המוצרים שנשאה אורחת ישמעלים, שבאה מן הגלעד. מנדלסון מתרגם הן בבראשית לז, כה הן בבראשית מג יא את הנכאת געווירץ. כך גם מתרגם יהואש. ייתכן שיהואש מושפע מהזיהוי של מנדלסון לנכאת. פירוש געווירץ הוא תבלינים בעל ריח טוב. מנדלסון הולך לפי רש"י. רש"י מפרש על אתר שנכאת הוא כל כנוסי בשמים. לפי רש"י, נכאת הוא השם הכללי, כלומר מיני בשמים, והשאר הוא פירוט של הבשמים. כך כותב מנדלסון: "והנה לדעת רש"י יהי' כלל, וצרי ולט פרט אליו, ונראה לו שבעל הטעמים מסכים לפי רש"י, כי על פי הרוב כשיבואו שלושה שמות פרטיים רצופים, יהיו השניים הראשונים… אבל אם הראשון הוא כלל והשניים האחרונים פרטו, יהי הכלל בטעם מפסיק, והפרטים יתחברו… וא"כ הואיל והעמיד פה טעם מפסיק במלת נכאת, וחבר מילות וצרי ולוט בטעם, יהי' נכאת כלל אל כל מיני בשמים… ולזה תרג' המתרג' האשכנזי נכאת געווירצי".

גם הלט נמנה עם זמרת הארץ, ששלח יעקב ליוסף מצרימה, ועם המוצרים שהובעלה אורחת ישמעאלים מן הגלעד. יהואש תרגם לט 'לאַדאַן', ואילו מנדלסון תרגם 'לאָטום'. המשנה מונה 'לטום' או 'לוטם' עם מיני הבשמים הגדלים בארץ (שביעית פז, מו). הכוונה לצמחים מהסוג Cistus, שמהם מפיקים עד ימינו שרף ריחני. מהם גדלים בר בקדמת אסיה, בכרתים ובקפריסין המינים Cistus criticus ו-Cistus ladaniferus. השרף שלהם מכונה לאדאנום. אונקלוס אכן מזהה את הלט עם הלוטם.[5] בעניין הזה כותב מנדלסון בפירושו על אתר: "וכן תרגם המתרגם האשכנזי לאטום, ויש פותרין אותו לאדאנוס, והוא שרף אילן (לעדי)". מכאן אפשר לראות שמנדלסון הושפע מהזיהוי של המשנה, וזיהה את הלט עם Cistus, וייתכן שגם יהואש הושפע מאותו זיהוי, אך ראה בלט דווקא השרף שלו, ולא העץ עצמו. יש להעיר שזיהוי זה של הלט אינו הזיהוי המסורתי, אלא זיהוי שהתפתח במסורות מאוחרות יותר. למשל, לפי המדרש הלט הוא מסטיכי, כלומר שרף אלת המסטיק (Pistacia lentiscus).

באשר לבוטנים, הרי הם הוזכרו פעם אחת במקרא בין המוצרים מזמרת הארץ. יהואש תרגם 'ניס', שפירושו  אגוזים. הוא, ככל הנראה, הושפע מפירושו של אבן עזרא על אתר, שכתב: "אין לו ריע במקרא. ויש אומרים אגוזים". אך פירוש זה לא סביר, הואיל ואגוז האדמה (Arachis hypogaea), הנקראים בטעות בימינו בוטנים, מקורם בעולם החדש.[6] מנדלסון לא תרגם כך, אך העיר בפירושו שהמתרגם בוטנים אגוז אינו משקר, וגם האלה (פיסטאציען), שכך הוא תרגם, הוא מין של אגוז. מנדלסון למעשה זיהה את הבטנים עם הפיסטאציען, שהיא האלה האמיתית, המכונה גם אלת הבטנה. כך כותב רש"י על אתר: "לא ידעתי מה הם, ובפרושי א"ב של רבי מכיר ראיתי פשטציא"ס, ונדמה לי שהם אפרסקין". כלומר ייתכן שמנדלסון הושפע בתרגומו מרש"י.

התרגום לדבש הוא "האָניק" (מנדלסון כתב האניג), שפירושו דבש. הדבש נמנה עם סחורת הייצוא של יהודה וארץ ישראל (יחזקאל כז, יז), ולפיכך לוקחים אותו גם בני ישראל בלכתם למצרים. לדעת החוקרים, ברוב המקומות שהוזכר בהם דבש במקרא הכוונה היא לדבש תמרים, שהרי התמר הוא אחד הגידולים האופייניים של הארץ, ואילו הדבש נמנה בין שבעת מיני הגידולים שהארץ נשתבחה בהם (דברים ח, ח). ואכן, מנדלסון כותב על אתר: "דבש הוא דבש תמרים שנשתבחה בו א"י כמ"ש ארץ זית שמן ודבש (דברים ח ח)".

וגם באשר לשקדים, הרי התרגום הוא מאנדלען. ומנדלסון כותב על אתר: "ושקדים הם בלי ספק מאנדלן שהשקדי' ממהרי' להתבשל יותר משאר פירות. בארץ ישראל ניטעו מטעי שקדים, וגדלים בה גם שקדי בר, בעיקרים בחורשים של הגליל, הכרמל, השומרון ויהודה.

לסיכום, לעיתים יהואש מתרגם את המוצרים בזמרת הארץ כמו מנדלסון ולעיתים לא. כדי לבדוק את מידת ההשפעה של מנדלסון על יהואש יש לבדוק מספר רב של צמחים. בכל אופן, ניכר שיש השפעה רבה לפירוש רש"י על תרגומי המקרא ליידיש.

[1] "זמרת הארץ", אנציקלופדיה מקראית, עמ' 933; עולם התנ"ך, כרך בראשית, עמ' 231.

[2] יחזקאל כז, יז.

[3] לדוגמה, שיר השירים ה, א, יג; ו, ב; בבלי ברכות מג ע"א; שבת כו ע"א.

[4] יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, תל אביב תשי"ז, עמ' 246–247; הנ"ל, "צֳרי, צְרי, צֹרי", לקסיקון מקראי, 2, תל אביב תשכ"ה, עמ' 774.

[5] יהודה פליקס, עצי בשמים, יער ונוי, ירושלים 1997, עמ' 85–88 .

[6] זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 84–85.