צבא הגנה לישראל, ובראשי תיבות צה"ל, הוקם כשבועיים לאחר קום מדינת ישראל תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות. הממשלה הזמנית החליטה על הקמתו, וראש הממשלה דוד בן-גוריון חתם על פקודת צבא הגנה לישראל, תש"ח-1948 ב-26 במאי 1948. צה"ל התבסס על המבנה הארגוני של ההגנה כדי לשמש הכוח הלוחם העיקרי של מדינת ישראל, ומיזג לתוכו גם לוחמים מהבריגדה היהודית ומן המחתרות האחרות – האצ"ל והלח"י. על פי הפקודה המקימה את צבא ההגנה למדינת ישראל, הצבא יהיה מורכב מחילות יבשה, מחיל הים ומחיל האוויר. במצב חירום יונהג גיוס חובה לצבא. כמו כן, כל אדם שישרת בצבא יהיה חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים. ואסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא.
יש מחלוקת בין בני הזמן: חוקרים והיסטוריונים דנו בשאלה אם המילה הגנה בצבא ההגנה לישראל באה להנציח את שם הארגון המחתרתי הגדול הגנה, שהוליד את צה"ל, או שהיא כפשוטה: היותו של הצבא החדש צבא מגן, לא צבא תוקפן. ותיקי ארגון ההגנה, ואיתם עורך ספר תולדות ההגנה הפרופ' יהודה סלוצקי, מחזיקים בדעה הראשונה שהשם בא להנציח את ארגון ההגנה. ואילו מקצת ההיסטוריונים תומכים בדעה השנייה, וגם דוד בן-גוריון הצטרף אליהם. למשל, בספטמבר 1949, בעת הדיון בכנסת על חקיקת חוק שירות הביטחון, התבטא דוד בן-גוריון בנושא ואמר:
בשם "צבא ההגנה" אנו מתכוונים להדגיש שאין למדינת ישראל כל כוונות ומגמות של התקפה נגד שכנינו, ואנו שוחרים אך לשלום, אולם אם נותקף – נתגונן בדרך היעילה ביותר שהיא אופנסיבה מוחצת ונמרצת… ומשום כך נקיים גם להבא את השם שוחר השלום ואת האסטרטגיה המבטיחה ניצחון.[1]
יש להעיר שדוד בן-גוריון הביע עמדות סותרות באשר למקומה של ההגנה. בפקודת היום שלו להקמת צה"ל כתב: "עם הקמת מדינת ישראל יצאה ה'הגנה' ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר", ואילו כעבור עשר שנים, במבוא לספר תולדות מלחמת הקוממיות כתב: "צבא הגנה לישראל לא היה המשך של ה'הגנה', אלא גילוי מחודש של הכוח הריבוני העברי במימי מלכות יהודה וישראל, ופרקי מלחמת הקוממיות הם מעין פרקי יהושע בן נון".[2]
מאמר זה עוסק בשאלה מי נתן לצה"ל את שמו. יש שלושה טוענים לכתר. הטוען הראשי לאבהות על השם צה"ל הוא יוסף יזרעאלי, חבר קיבוץ אפיקים, איש המפקדה הארצית של ההגנה והמזכיר הכללי הראשון של משרד הביטחון. בשיחות שניהל יזרעאלי עם בן-גוריון ועם בכירי מערכת הביטחון, כגון הרמטכ"ל יעקב דורי ולוי אשכול, אמר יזרעאלי שהשמות המוצעים לצבא, כגון צבא ישראל, צבא המדינה וצבא יהודי, אינם מבטאים כיאות את אופיו המיוחד של הצבא המוקם. הוא הציע את השם צבא הגנה לישראל, ובקיצור צה"ל. ולפי עדותו בספר זיכרונותיו, בן-גוריון, שתמך תחילה בצבא ישראל, שינה את דעתו והעדיף את צבא הגנה לישראל. להלן דבריו:
השם "צבא ההגנה לישראל" עמד להיקבע כמה שבועות לפני הקמת המדינה, ושר-הביטחון [דוד בן-גוריון] קיבל כמה הצעות בנידון, כגון "צבא יהודי", "צבא המדינה", "צבא ישראל" ועוד. לדעתו, השם המתאים ביותר היה "צבא ישראל": שם קצר וקולע, שאינו נותן מקום לפירושים כלשהם.
לוי אשכול, אשר היה שותף לבירורים אלה, סיפר לי על דעתו של בן-גוריון, ובשיחתנו העליתי כמה הרהורים: א. האם ככל הצבאות הוא הצבא שלנו והאם אין זה רצוי להדגיש את אפיו המיוחד? ב. האם לא יהיה זה מוצדק לשלב בשם הצבא את זכר ה"הגנה" – המקור העיקרי ממנו ינק את כוחו, אם כי הוא יכלול בקרבו גם את יוצאי אצ"ל ולח"י?
בשיחה עם אשכול הועלה השם "צבא ההגנה לישראל". הכל היה בו בשם זה: אפיו המיוחד של הצבא היהודי הובלט על-ידי ההדגשה, כי פנינו להגנה, ואם לא נותקף על-ידי אויבינו, נראה את תפקידו של הצבא בשמירה על גבולות המדינה, אבל נדע להשיב מלחמה שערה אם יתנקש מי בקיומה. יחד עם זה שולב בו שמה של ה"הגנה", דבר העשוי לתת סיפוק רב לכל אלה אשר שירתו ב"שורה", משייוכחו לדעת, כי הצבא העומד לקום אינו משכיח את פעלם. זאת ועוד: היה בו בשם זה משום ציווי להמשיך בדרכה של ה"הגנה" אשר היתה המוסד הרשמי של התנועה הציונית והועד הלאומי, ותמיד הכירה במרותם של המוסדות הלאומיים העליונים של הישוב והעם היהודי.
הייתי משוכנע, כי השם המוצע לא יפגע ברגשותיהם של ארגוני הפורשים, אך יותר מהכל החשבתי את הבלטת העובדה, כי הצבא שלנו נושא את עיניו להגנה בלבד…
לוי אשכול קיבל את ההצעה והביאה לפני שר-הביטחון. לא הייתי נוכח בשיחתם, אך אשכול סיפר לי אחרי זה, כי תחילה היסס בן-גוריון, אך לבסוף קיבל ברצון את התיקון והשם "צבא ההגנה לישראל" הפך לשמו הרשמי של צבאנו, אשר כמה שבועות הושבע כדין.[3]
בעדות מאוחרת שנתן לזהבה אוסטפלד, מנהלת ארכיון צה"ל, לא היה בן-גוריון מוכן לוותר על חלקו המכריע בנתינת השם וקבע: "אני נתתי את הרעיון והענקתי לצבא את השם 'צבא הגנה לישראל'". ואילו יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון, ראה את הדברים כך: "אם יזרעאלי טוען לפטנט על השם, אני אהיה האחרון להכחיש. אבל השם הזה נראה לי מההתחלה. יכול להיות שמישהו הקדים אותו ברגעים אחדים, אך אני הייתי בעד השם צה"ל מהרגע הראשון. איני רוצה לנכס את השם הזה לעצמי, כי מה שמספר יזרעאלי – יכול להיות שזה נכון. אבל השם הזה היה כל כך מקובל עליי שנדמה לי שאני קבעתי אותו… השם צה"ל נראה לי, שהוא נולד איתי ואני נולדתי איתו".[4]
שנה אחרי מתן השם צבא הגנה לישראל הציעה אסתר רזיאל-נאור, חברת כנסת מטעם תנועת החירות וקודם לכן חברת מפקדת האצ"ל, ב-8 בספטמבר 1949 לשר הביטחון בן-גוריון לשנות את השם צבא הגנה לישראל לצבא ישראל. היא סמכה את הצעתה על דברי בן-גוריון שאמר שהאסטרטגיה של הצבא לא תהיה דיפנסיבה, אלא אופנסיבה. בתשובתו מסר בן-גוריון שהשם צבא הגנה לישראל מסמל מדיניות חוץ, המבוססת על שלום, ובא להדגיש שאין לנו כוונות להתקיף את שכנינו.[5]
כמו כן יש להוסיף שלדעת בן-גוריון, אין ליידע את הצירוף "צבא הגנה לישראל", מכיוון שהוא שם, ואין מיידעים שמות. יצחק אבינרי יוצא נגד קביעתו זו של בן-גוריון. להלן דבריו בנידון בחיבורו יד הלשון:
"צבא הגנה לישראל" – גורל הא הידיעה אינו חמוּר כגורל ה"את", כי על כן מצויה הא הידיעה בלשונות המערב (der, le, the). על את גזר ראש הממשלה [דוד בן-גוריון] גזירת השמדה גמורה, רחמנא ליצלן, ואלו על הא הידיעה לא נגזרה לפי שעה אלא השמטה חלקית. לפי דעת ראש הממשלה אין מקום להא הידיעה ב"צבא הגנה לישראל", באשר שם פרטי הוא. ברם, למעשה אין "צבא הגנה לישראל" שם פרטי כאברהם ויצחק: מתורגם הוא מלשון ללשון. תקון קל בשם זה (למשל: צבא הגנת ישראל, או – צבא ישראל) היה פוטרנו מכל "צרת ההא". אבל כיון שניתנה בו דוקא התיבה "הגנה", בנפרד, מן הראוי שתבוא בהא הידיעה, לשם הבלטת הערך, על-דרך "בית הבחירה", "לשכת הגזית", וכדומה. יתר על כן: הרי אף בשמות פרטיים רבים קיימת הא הידיעה: הכרמל, הלבנון, החרמון, הירדן, הירקון. ביחוד יש לשמור על ההא בשמות מורכבים, בני שתי מלים: ים-המלח וים-התיכון ומערת-המכפלה – שמות פרטיים הם יותר מן "צבא הגנה לישראל". לפיכך יש אשר תמצא הא הידיעה אפילו בשמות מורכבים של ישובים (בית-השטה, בית-הערבה, בית-העמק, בית-הכרם, ולעומתם – בית-לחם, בית-שמש). הצדוק היחידי – ואף הוא קלוש – להשמטת ההא של "צבא ההגנה" יוכל אולי לשמש הטעם של מניעת שתי ה"הין סמוכות…
[1] "למקור השם צה"ל", מידעון ארגון חברי ה"הגנה", 3 (סיוון תשע"ח), עמ' 8.
[2] דוד בן-גוריון, תולדות מלחמת הקוממיות, מערכות 1964, עמ' 60.
[3] יוסף יזרעאלי, שליחות בטחונית, תל-אביב תשל"ב, עמ' עמ' 125–126.
[4] מרדכי נאור, תש"ח: 70 סיפורים ופרשיות, בן-שמן 2018, עמ' 345–346.
[5] "מה בין צבא ישראל ובין 'צבא ההגנה לישראל'?", על המשמר, 11.9.1949, עמ' 2.
נקודת ראות 