חיה-שרה הייתה בתם של דבורה והרב נפתלי-קדיש מלמד (פוזנר). היא נולדה בשנת 1870 בכפר איבניץ, עיירה באזור מינסק בבלארוס. אביה של חיה-שרה מרמור שלח אותה ב-1882 בהיותה בת 12 לארץ, אל קרוביה, שהם ממשפחת צלליכין, ממשפחות הבילויים בראשון לציון ובגדרה, כי אמר האב: "נדר נדרתי, בתי, כי בהגיעך למצוות, תהיי עולה לארץ, כשם שנער עולה לתורה ונהייה בר-מצווה". הנערה הופקדה בידי משפחת נוסעים, והחלה נעה-ונדה בין קרוביה. חיה-שרה עבדה בגדרה ובראשון לציון, השתכרה בתפירה, עד שיום אחד בא יהודה-לייב מרמור, שהיה לו מעמד בפקידות, והציע לה להינשא. הנערה היססה, כי לא כך תיארה את נישואיה בלי אב ואם לשאול את עצת פיהם. אך מכיוון שהאם מתה בגולה, נאותה למרמור. השניים נישאו ב-1888 בראשון לציון, והלכה אחריו למקום עבודתו בזיכרון יעקב. שם עבד שלוש שנים עד שיעץ להם בנשימול, מנהל הפקידות בזיכרון יעקב: "18 משפחות פועלים יוצאות למטולה להתיישב. סעו גם אתם עמהם". ויצאו למטולה ברכיבה על חמורים.
וחיה-שרה, שבאה למטולה, לא חששה כלל מן הדרוזים, כי כבר למדה להשתמש בכלי נשק ולירות סתם כך להפחדה. נעשתה איכרה במטולה, ושמעה מתוך שינה דלת חורקת על צירה, ובעלה איננו בבית. ולכן ירתה באוויר כדי שלא להרוג ולאחר מכן צעקה: "אצלי לא תגנבו!" הירייה עשתה את שלה, והגנבים ברחו. בשל יריותיה זכתה חיה-שרה לפרס מהבארון: מנעול לאורווה, שכן הבארון נהג לפצות איכר על בהמות שמתו במחלה אך מעולם לא על בהמה שנגנבה. כאשר נודע שעומדים להוציא משפחות ממטולה למושבות חדשות בגליל, הסכימה חיה-שרה להימנות עימן, כי הדרוזים היו ממשיכים לירות, והיו אומרים: "כל עוד תישאר אתון עיוורת במושב זו, נערוך מלחמה על מטולה". נסע אפוא מרמור בעלה לראות את האדמות, וביקר בימה, ולא ישרה בעיניו, כי "זבובים קטנים" היו שם. הלך למסחה, וחזר אל חיה-שרה אשתו מנוחם: "חיה-שרה" – אמר בשמחה – עוד נאכל קוילטשן [=חלות קלועות – יידיש] על אדמת מסחה, כי אדמת זהב היא".
גם בכפר תבור החזיקה חיה-שרה באקדח. בעלה היה ישן על ערמת השומשומין, והיא הייתה שומרת על השוורים ועל המחרשה בבית. היה מקרה שהגיעו לבית גנבים משבטי הבדואים שבסביבות כפר תבור בשבת. חיה-שרה קראה: "אצל מרמור גונבים!" דוד הרשקוביץ, דוד גולדנברג ויונה קיזלר, שהיו שומרים במושבה, התדיינו ביניהם אם מותר לירות בשבת. יישב את הקושיה המורה אשר ארליך, ולאות פיקוח נפש דוחה שבת נכנס לבית והדליק את המנורה, ואז נסו הגנבים.
עוד מסופר שחיה-שרה התפרנסה מעבודות רקמה ותפירה. היא אף עבדה בגורן. תלשה חמצה, ואף העירה את ילדיה עם שחר לתלוש עימה. בהובלה עבדה עם בעלה, אלא שהיא הגישה מלמטה, כי פחדה לעמוד מלמעלה על העגלה פן יזוזו השוורים. בשעה שכנסו את התבואה לגורן, שמרה חיה-שרה, ובעלה העייף ישן. זלמן כהן היה מגיע לגורן ואומר: "אם חיה-שרה השומרת, אני יכול לישון במנוחה".
בראשון לציון נולדה לחיה-שרה וליהודה-לייב מרמור בתם הבכורה דבורה, ובזיכרון יעקב נולד בנם אהרן. במטולה נולדו אליפלט (פליק) ויעקב. בכפר תבור נולדו שלושה ילדים: יוכבד, רחל ושלום. יהודה-לייב נפטר בשנת 1948, וחיה-שרה נפטרה בשנת 1957, והיא בת 67, ונקברה בכפר תבור.
חיה-שרה מרמור (התמונה לקוחה מאתר ביתמונה)
נקודת ראות 