הסובוטניקים בכפר תבור

סבוטניקים הם בני קהילה רוסית-נוצרית, אשר התייהדה, ושהחלו חבריה לקיים מנהגים ומצוות יהודיות שונות. מקצתם אף התגיירו רשמית. מקור השם סובוטניק הוא מהמילה הרוסית סובוטה Суббо́та [=שבת]. בכפר תבור התיישבו שתי משפחות של סובוטניקים, והן מטביוב ואליאל.

יוסף בן שרה ומשה אליאל הגיע לארץ מרוסיה בגיל 15 וגר במקווה ישראל. הוריו של יוסף נמנו עם הסובוטניקים מחבל אסטרחן שליד הים הכספי, שהתגיירו והגיעו לארץ מתוך זיקה לציונות. שרה, אמו של יוסף, הגיעה עם תשעת ילדיה לסג'רה לאחר שהתאלמנה כדי לרכוש שם משק. אך החליטה לבסוף לעבור לכפר תבור, ורכשה את הבית שהוקם בו ארגון השומר. הילדים בגרו ועזבו את הבית, ונשאר בבית רק הבן יוסף. בשנת 1911 נישא יוסף לשושנה בת חיה וזאב קלמן, שנולדה בצפת. משפחתה הגיעה לצפת בעלייה החסידית. לזוג נולדו עשרה ילדים. רק בן אחד, אברהם, נשאר לגור בכפר תבור. בנו יוסי אליאל היה לוחם בסיירת גולני, ונהרג בגיל 21 בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. אחיינו אליאל בן יהודה, בן אסתר ואריה, היה קצין בגולני, ונפל במלחמת לבנון השנייה בגיל 24.

יוסף אליאל היה בין הבונים את מסילת הברזל מבאר שבע לקנטרה שבמצרים. בכפר תבור עסק בחקלאות. הייתה לו גם רפת, ואף עסק במלאכות יד שונות. שושנה אשתו סייעה לפרנסת המשפחה במכירת לחם, שאפתה בטאבון של המשפחה. יוסף נפטר בשנת 1950, ושושנה נפטרה בשנת 1971. שניהם קבורים בכפר תבור.

המשפחה השנייה מן הסובוטניקים היא משפחת מטביוב. מיכאל, בנו של שמעון (מסיון) מטביוב, נולד בחבל אסטרחן ליד הים הכספי. מיכאל עלה ארצה בשנת 1905 והגיע לבית גן, ובה הכיר את דינה. הוריה של דינה, רחל ושמואל סזונוב מסבסטופול, נמנו עם הסובוטניקים שהתגיירו. דינה הגיעה ארצה בגיל אחת עשרה וגרה בפתח תקווה. משם עברה לחדרה ולאחר מכן אל משפחתה בבית גן. מיכאל ודינה נישאו בבית גן בשנת 1906, והגיעו לכפר תבור בשנת 1907. לזוג נולדו ארבעה ילדים: רחל, שולמית, שמעון ושרה. מיכאל נפטר בשנת 1930, ודינה נפטרה בשנת 1971. שניהם קבורים בכפר תבור.

וכך מספר שמעון מטביוב בחיבורו של שאול דגן מושבות הגליל התחתון – ערש הפלאחות העברית (תוספות מחיבורה של רות בקי-קולודני להתחיל מבראשית) כיצד משפחתו הפכה לגרים מנוצרים פרבוסלבים. באחד הלילות התעורר סביו סמיון, ממנהיגי הכפר, משנתו לאחר חלום מעיק. בחלומו הופיע אדם בא בימים לבוש בלבן, שירד זקנו הלבן על מידותיו. האיש ניצב למראשותיו של סמיון ושאל: "סמיון, האם אתה מאמין באלוהים בורא שמיים וארץ ובכל הכתוב בברית הישנה"? "איזו שאלה", השיב סמיון. "אם כן, איך לא נתת דעתך לנאמר בפרק הראשון בספר בראשית, שבו כתוב במפורש שהאלוהים ברא את עולמו בשישה ימים ושבת ביום השביעי. ויום זה הוא שבת קודש, האסור על כל ברואיו לעשות בכל מלאכה". סמיון נאלם דום. והאיש שניצב למראשותיו המשיך ושאל: "איך זה שאתה ובני כפרך מחללים את יום השבת בעשותכם בו כל מלאכה"? הסב התעורר משנתו בבהלה, העיר את בני ביתו, וסיפר להם בהתרגשות רבה את אשר ראה וחווה בחלומו בהוסיפו: "איך זה שאני קורא ושב וקורא בברית הישנה, ואף פעם לא נתתי דעתי לדברי אלוהים חיים"? מאותו יום שבתה ממלאכה בימי השבת כל המשפחה הענפה לבית מטביוב, ובניה עבדו בימי ראשון בשבוע ונעדרו מהתפילה בכנסייה. החלום של סמיון עשה לו כנפיים לא רק בכפרו, אלא גם בכפרים סמוכים. מיום ליום נודע על עוד משפחות איכרים שהחלו לשמור את יום השבת ולעבוד בימי ראשון. מאז נודעו בסביבתם בכינוי סובוטניקים – ברוסית שומרי שבת. אחר כך מל סמיון את בניו, לרבות הבן מיכאל, שכבר היה נשוי ואב. המילה נעשתה ללא אמצעי הרדמה כשהם עקודים על שולחן.

הכומר של היישוב, שראה בעצמו וראוהו גם בני עדתו, המנהיג הרוחני של הכפר, מיהר לדווח על הסובוטניקים לממונים עליו בהייררכיה של הכנסייה, ואלה דיווחו עליהם לשלטונות. כאשר לא הצליח כומר הכפר לשכנע את סמיון וחבריו לשוב לדרך הישר, הוא דיווח עליהם גם להגמון במחוז, והוא מיהר לשלוח לכפר שלושה מעוזריו הקרובים. זה היה בהפשרת השלגים, כשלא היה אפשר לעבור בדרכים. סמיון מספר שהוא ניצב על סולם גבוה, ותיקן את גגו של האסם. והנה הבחין בטרויקה רתומה לשלושה סוסים אבירים, ששקעה בבוץ העמוק, ובתוכה שלושה כמרים. וכל המאמצים של העגלון לחלצה עלו בתוהו. המחזה הזה הזכיר לסמיון סיפור בתורה על אודות בלעם בן בעור, שרכב על אתונו כדי לקלל את מחנה ישראל, ומלאך אלוהים, שהבחינה בו רק האתון, חסם את דרכם, ובלעם, שבא לקלל, נמצא מברך. הלכך, סמיון הזעיק כמה איכרים, ולאחר מאמצים רבים הצליחו לחלץ את הטרויקה ונוסעיה. אבל סמיון סיפר לכמרים על סיפור בלעם בן בעור. הללו, שהבינו את הרמז ונפגעו מדבריו, הודיעו לכומר הכפר שידווחו להגמון על דבריו, והם סבורים שיש לערב את השלטונות בעניין.

מאותו הרגע התגלגלו העניינים במהירות. שלטונות המחוז החלו לרדת לחייהם של הסובוטניקים עד שהותירו להם שתי אפשרויות: או לשוב לדרך הישר או לנטוש את כפרם. באותו מצב העמידו השלטונות גם את הסובוטניקים שבכפרים השכנים, שהסתפחו לסבא סמיון. כשגברו ההתנכלויות הן של הכנסייה הן של השלטונות נבצר מהם להמשיך את חייהם בכפרם. אך לא היה להם מושג איך ולאן להגר. ואז אירע להם נס. לכפרם היו מגיעים לעיתים מזומנות שני סוחרי פרוות, שנהגו לקנות מהציידים שבכפר פרוות של שועלי שלג. התברר שהשניים עקבו בעניין רב אחר התהפוכה הדתית, שהתחוללה בכפר הקטן והשקט. כשנודע להם שסבא ונאמניו נקלעו למצוקה קשה, ויהא עליהם לגלות מכפרם בלא שידעו לאן, החליטו לשוחח עם סבא סמיון בחשאי. לאחר שהסתגרו בחדרו, שמע סמיון מהם לראשונה שהם אינם נוצרים, והם משתייכים לציבור גדול ברוסיה המאמין רק בברית הישנה, ומקיים את כל המצוות הכתובות בתורה, כולל שמירת שבת. מהם גם שמע לראשונה על קיומם של יהודים לא רק ברוסיה. ויותר מכך, השניים אף סיפרו ששאיפתם של היהודים באשר הם לשוב לארץ אבותיהם, שהיא ארץ ישראל. שני הסוחרים הוסיפו וסיפרו לו שיהודים מרוסיה עולים לארץ הקודש ומקימים שם כפרים חקלאיים. ויש אפשרות להסתפח לבני עמם ולעלות עימם לארץ הקודש.

סמיון, שיצא מהפגישה נפעם ונרגש, קרא לאשתו ולשני בניו, ואמר להם שהנה אירע לו ולחבריו נס. והוא אף קרא אליו את כל ראשי משפחות הסובוטניקים, ובכלל זאת את אלה מהכפרים השכנים, וסיפר להם את מה ששמע משני הסוחרים. הוא הציע לבני עדתו החדשה למכור את אדמותיהם, את בתיהם ואת משקיהם ולצאת לדרך, לאודסה. ומשם יוכלו להפליג לארץ שבה שוכנת ירושלים הקדושה. המתכנסים התקשו להבין לאשורם את דבריו של סמיון, וראו בהם יותר משמץ של דמיון. לכן כמה מראשי המשפחות, שנוכחו במקום, הודיעו לסמיון שאין ביכולתם לסכן את בני ביתם ולצאת להרפתקה, שהנעלם בה רב על הידוע, ובלית בררה ירימו ידיים וישובו לחיק הכנסייה. לבסוף נותרו כעשרים וחמש משפחות, ואלו החלו בהכנות לדרך הארוכה. והנה בעיצומן של ההכנות נפטר לפתע סמיון. מותו הפתאומי השרה אבל כבד וחששות כבדים על בני החבורה. מי שחיזק את רוחם היה אשתו של סמיון. וכך הגיע היום שבו יצאה חבורת הסובוטניקים מרוסיה. אשתו של סמיון נשארה מאחור. שני הבנים יצאו לדרך, ואחד מהם רק עם בנו הבכור.

לאחר מסע, שנמשך שבועות רבים, ושהיה רצוף בלא מעט סבל, הגיעה החבורה לאודסה. ונציגיהם ביקשו להיפגש עם פרנסי הקהילה היהודית במקום. כשנשאלו לאיזו מטרה, השיבו שהם איכרים רוסים מגדות הים הכספי, ומבקשים להיספח לעם היהודי. אך פרנסי הקהילה, שחשדו שהשלטונות מבקשים להפיל אותם בפח ואחרי כן להיפרע מהם, סירבו בתקיפות להיפגש עם הבאים. ורק בעזרתם של כמה יהודים טובים, שהאזינו לסיפור המוזר של הסובוטניקים, נוצר הקשר עם רבני הקהילה. הסובוטניקים קיבלו עליהם את מלאכת הגיור, שנערכה לפי כל כללי ההלכה, ולכן נמשכה כשנתיים. התהליך נעשה בתנאי מחתרת, כי אם השלטונות היו מגלים שיהודים מעבירים נוצרים נאמנים על דתם, הייתה הקהילה כולה משלמת על כך מחיר כבד.

באמצע שנת 1907 הגיע לאודסה מארץ ישראל חיים מרגליות קלווריסקי, הממונה על ההתיישבות בגליל מטעם חברת יק"א. קלווריסקי גילה עניין מיוחד בסובוטניקים, מכיוון שהתקבצו משפחות של עובדי אדמה שורשיים. לאחר ששוחח עימם ארוכות כדי לתהות על קנקנם, הבטיח להם קלווריסקי להעלותם ארצה בהקדם ולהקצות להם איכרויות במושבות יק"א. הוא סירב להיענות לבקשתם לאפשר להם להקים מושבה משלהם. קלווריסקי למעשה החליט לפזרם בין המושבות, מכיוון שסבר שהגרים, איכרים מבטן ומלידה, יוכלו ללמד את האיכרים במושבות הארץ שיטות עבודה בשדה ובמשק. וכך הגיעו ארצה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: