במאמר זה אסקור את שמות הילדים שנולדו למשפחות המייסדים בכפר תבור. אתמקד בעיקר בשמות החדשים, שלא היו מקובלים בגולה. רוב השמות היו שמות מסורתיים. אך היו שמות שסימלו את יצירתם של העברי החדש בארץ, שייצגו באמצעות שמם את התחייה הלאומית. ושמות אחרים היו קשורים להתיישבות בארץ ולעבודת השדה.
לקריאת המאמר לחצו כאן.
נקודת ראות 
תגובות
מעניין מאוד, תודה!
מעניינת מגמת התחדשות השמות העבריים וההתנתקות מהשמות הגלותיים שהחלה בראשית העליה הציונית בארץ. מקריאת המאמר, נראה שהייתה אז הפרדה ברורה בין שמות שני המגדרים ואולי מלבד שמות בודדים כמו יונה ושמחה, לא הייתה אז עדיין מגמת מתן שמות דו-מיניים הנפוצה מאוד כיום.
נכון.
מרתק, תודה. נדמה שמסורת בחירת השם שינתה פניה במאה ושמונים מעלות, כשכיום ישראלים קוראים לילדיהם/בנותיהם בשמות כגון: אמה, ניאה, אמילי וכו'
אין ספק. היום רוצים שהילד יחיה בעולם הגלובלי ומכינים אותם לחיים בחו"ל. יש כיתות שנדמה שנלקחו מסרט: כמעט כל השמות לועזיים.
כל הכבוד על המאמר ורק תוספת קנטונת : יום השבת בקהילות יהודיות מסורתיות הפגיש גם את המתקשים בהבנת העברית עם …שמות – פרטיים מהפרשה ומההפטרה . כך , נוצר מבחר של שמות שעשויים להתקשר גם ,לתאריכי לידה ולא רק לשמות שכבר קיימים , ו/או היו קיימים במשפחה. ויש גם נטייה , ובעיקר אצל המשתייכים לקהילות חסידיות לקרוא ליילודים על שם הרב ו/או זוגתו.
תודה, הדר, מעניין מאד! שמה של אמי (שנולדה בניו יורק, 1917) היה קלרה, אבל כאשר היא הצטרפה לשומר הצעיר "עברתו" לה את השם ל-חיה, שהיא ממש לא סבלה. כאשר הם עזבו את הקבוץ (1950), היא חזרה להיקרא קלרה.
הורי קראו לי טובה נינה. טובה על שם סבתא גיטל, ונינה כי הייתי הנינה הראשונה במשפחתו של אבי. שנאתי את השם טובה, כי כל מיני "דודים" היו צובטים בלחיי ושואלים "נו, את באמת ילדה טובה?" ועל כן, כאשר התחלתי כיתה א' וכבר היתה טובה אחת בכתה, עברתי מייד ל"נינה". ועכשיו בדרך כלל חושבים שאני ממוצא רוסי… (מה שלא לגמרי לא נכון, היות שהורי אמי באו מאוקראינה…)
סיפור יפה.