יוסף ויתקין – המנהל הראשון של בית הספר בכפר תבור

יוסף ויתקין נולד בעיירה מוהילב שברוסיה הלבנה ב-1876. האב שמעון ויתקין ניהל חדר, ששולבו בו לימודי קודש בלימודי ההשכלה הכללית. הבן יוסף מעולם לא למד במסגרת פורמלית, ועל חינוכו נאבקו זה בזה הסב חסיד חב"ד והאב המשכיל. בנערותו למד יידיש, עברית, רוסית, גרמנית, וצרפתית ואף מדעי הטבע. הוריו של ויתקין נחרדו כאשר ביקש בנם את רשותם לעזבם ולעלות לארץ ישראל. ויתקין, שכיבד את הוריו כל ימי חייו, לא רצה לנטוש אותם ללא ברכת הדרך. זמן רב ניסו ההורים למנוע את רוע הגזירה עד שמיעט לדבר וגזר על עצמו תענית. בסופו של דבר התגברו על דאגתם, העניקו לו את ברכתם, והוא עלה ארצה לבדו בגיל 21 בשנת 1897. עבודתו הראשונה בארץ הייתה סבל ביקב של ראשון לציון. אך במהרה נעשה מורה, וב-1898 החל ללמד בבית הספר בגדרה. לאחר מכן התמנה למנהל בית הספר שם. מגדרה הוא עבר לראשון לציון כדי לנהל את בית הספר שם.

יוסף ויתקין ייסד את בית הספר בכפר תבור ב-1903, שנתיים לאחר ייסוד המושבה. ויתקין התקשה להסתגל למקום הקטן הגלילי, ופיתח תחושות דחייה קשות כלפי המושבה, איכריה ואפילו נופיה. את הר תבור, שסימל בצורתו ובמקומו במרחב את המושבה בעיני רבים מבניה ונטע בהם תחושה חזקה של שייכות למקום, חווה ויתקין כמחסום: "נדמה לי שהתבור איננו עומד למולי אלא מונח עליי, מעיק בכל כובדו ומשקלו הנורא. ואני קבור, קבור חי". הוא התלונן ש"ההרים גוזלים ממני את המרחב", ובחורף אף גברה תחושת המצוקה והמחנק שלו בשל הבוץ הכבד שחסם את הדרכים והִקשה עליו אפילו להגיע לבית הספר. יחסו של ויתקין לאיכרים בני המושבה היה שלילי. הוא סבר שיחסם לאדמה חומרי. הוא מצא אותם צרי אופק וחסרי שאיפות. הוא חש "מוקף סביבה גסה, הורגת את היישוב ותקוותו, סביבה שהינך שונא אותה תכלית שנאה, והיא גם משלמת לך מטבע זו, אף כי שנינו נסתיר רגשות אלה".

ויתקין מעולם לא היה בריא, אך בזמן ישיבתו בכפר תבור החמיר מצבו. והוא סבל מכאבים בגרונו ומפגיעה בשמיעתו. הוא סבל, ככל הנראה, מסרטן הגרון. הוא עבר ניתוח ראשון מסדרת ניתוחים בבית החולים הסקוטי שבטבריה. הסיבה שוויתקין לא נטש את משרתו במסחה למרות התיעוב שחש למקום הייתה השכר הגבוה יחסית שהרוויח, שאִפשר לו לתמוך כלכלית בהוריו ולממן את לימודיה של אחותו הקטנה. בחג השבועות תרס"ד (1904) הגיעו בני משפחתו של ויתקין לארץ ישראל. האב שמעון הצטרף לסגל בית הספר וסייע בידי בנו בניהול. תחילה ישב האב עם התלמידים הצעירים ולמד כמותם. הוא ביקש לרכוש ידע בניב הספרדי של השפה העברית, ובעיקר בדרכי ההוראה והחינוך המקובלים בבית הספר.

בכפר תבור בימי ויתקין פעלו שלוש כיתות: מכינה לבני 4–6, שפעלה שלוש שעות ביום ולמעשה הייתה גן ילדים לכל דבר, כיתה לבני 6–8, שלמדו בה ארבע שעות ביום, ועוד כיתה לבני 8–11. ספרי לימוד בעברית לא היו אז בנמצא, והמורים כתבו את ספרי הלימוד בעצמם. ויתקין לא לימד בכפר תבור את הנושאים שלא החשיב או שלא היטיב להכיר. התלמידים למדו בימיו מעט פרקים בטבע ולא למדו כלל היסטוריה כללית או ספרות עולמית, שכן ויתקין למרות חילוניותו החשיב בעיקר את מקצועות היהדות. ספר השירה הנחשב ביותר בעיניו היה שיר השירים, והוא העדיף טיולים קצרים מלימוד גאוגרפיה, גם מקומית.

 התלמידים בכפר תבור אהבו את המנהל. כך נכתב בעיתון השקפה מ-30 ביוני 1905: "אך הילדים אינם יודעים דאגה, כששים במספרם, מדברים עברית כלם, יחפים, שזופים מהשמש, אך בריאים רצים הם אל בית הספר אל מורם הטוב ה' ויטקינד, המלמדם קרא וכתב, גם עבודת הגן וטפול בירקות. בכתה כמו בגן משפיע עליהם מורם לאהב את המושבה וחייה והאדמה בכלל, זו האם הטובה הנותנת להם הכל: פת הלחם והשמן אשר בו תבלו הפת, הבצל והקשוא אשר הביאו אתם לסעודתם". יוסף ויתקין הקים ספרייה בכפר תבור, וביסס אותה על מקצת ספריו האישיים. כשעלה אביו ארצה הפך אותו לאחראי על הספרייה. הוא קיווה גם להקים ספרייה אזורית בטבריה.

היו שלושה מורים בבית הספר: ויתקין, קומורוב מנס-ציונה וחנה בהלול. ויתקין נהג לשתף את בהלול ברעיונותיו בעניינים שונים. והעסיקו את שניהם הנושאים הלאומיים. היא הייתה לידו בשעה שכתב את ה"קול קורא" לצעירי הגולה. ויתקין היה מבוגר בהרבה מבהלול. מערכת היחסים שנרקמה ביניהם הייתה על גבול האהבה האפלטונית. הוריו של ויתקין, שהיו עדים להערכה ההדדית ולזיקה הרוחנית בין השניים, קיוו שהיחסים ביניהם יתפתחו ויבשילו אף לקשר רומנטי. אך לאחר כשנה הועזבה בהלול מכפר תבור. במקומה הוצבה להוראה בכפר תבור רנה לולו לאחר שלמדה הוראה בפריז. אשר ארליך, המנהל שהחליף את ויתקין, כתב בזיכרונותיו עליה: "מיד עם בואה 'גרמה צער רב למורה יוסף ויתקין… בהציקה לו שיישאנה לאישה".

ויתקין עבד ללא לאות, ואור נצנץ בחלונו עד השעות הקטנות של הלילה. בבית הספר לימד עד השעה ארבע אחר הצוהריים, ואחר כך העניק שיעורי השלמה עד שש בערב. עד השעה שבע בערב למד צרפתית, ואחר כך כתב, לעיתים עד שתיים לפנות בוקר. ויתקין אף היה מסור לעשרות הפועלים ששהו בימיו בחוות סג'רה. ובשבתות היה בא בכל מזג אוויר מכפר תבור מהלך שמונה קילומטרים לכל צד כדי ללמד אותם תנ"ך והיסטוריה. לבסוף, כשכבדה עליו מחלתו, נהגו הם לפקוד את ביתו כדי להמשיך וללמוד.

יוסף ויתקין פרסם בעיתון המליץ מ-16 באפריל 1903 כתבה, שהכותרת שלה מגבורי ישראל, וחתם עליה בשם ותיק. הוא משבח בכתבה את הצעירים שבאו לארץ ישראל על עמידתם בקשיים שבגאולת הקרקע ועל התמודדותם עם קרובי המשפחה שקוראים להם לחזור לארץ מולדתם. כך הוא כותב: "גבורי, שאת גבורתם חפץ אני להרים על נס, דם אדם לא שפכו, ראש אויב לא מחצו, על חזיהם לא יתנוססו אותות כבוד ושמם לא נשא על שפתים ובכל זאת גבורים אמתים, גבורי ישראל המה… אמנם, אחי הגבורים, ישנם עוד לבבות מרגישים דפיקת לבכם הטהור והאמיץ, ישנן נפשות משתתפות ביסוריכם הרבים ויבא יום וקרוב היום ומאות ואלפים יצאו בעקבותיכם והיו מעשיכם אלה לעמוד אש להאיר להם את דרכם ולחמם את לבותם".

בחורף של שנת 1904 כתב את ה"קול קורא לצעירי ישראל שלבם הוא עם העם ועם ציון". ב"קול קורא" פירט ויתקין את רעיונותיו על הדרך להצלת היישוב. ויתקין שיגר את איגרתו למנחם אוסישקין, שהיה אז ראש הוועד של חובבי ציון באודסה ואחר כך ברוסיה כולה. אוסישקין מיהר להפיץ את המכתב בכל רחבי רוסיה ואף מחוצה לה, והדברים עוררו עניין עצום. קריאתו של ויתקין לא הולידה תנועה המונית, וכנראה לא תרמה להגברת זרם העלייה, אך עם זאת ה"קול קורא" היה לטקסט המכונן של העלייה השנייה.

זמן קצר אחרי פרסום ה"קול קורא" נפטר האב שמעון. כל עוד היה האב בחיים נמנע ויתקין מלעזוב את כפר תבור. פרנסתו של האב הייתה מהוראה בבית הספר. ספק אם היה האב מוצא משרה במקום אחר בהתחשב בגילו ובמצבו הבריאותי. כעת גמלה ההחלטה בליבו של יוסף ויתקין לעזוב את המקום ולשוב לראשון לציון. הוא חש שלא מימש את המטרות שהציב לעצמו בכפר תבור. ביום שעזב את המושבה אמר בעצב למחליפו בתפקיד אשר ארליך: "מקומך כאן! עלה והצלח! אני לא הצלחתי כאן ולא כלום".

ב-1907 ביקר בארץ המנהיג הציוני ד"ר יחיאל צ'לנוב, שהיה רופא אף אוזן גרון, בדק את ויתקין וייעץ לו לעבור ניתוח בווינה. במאי 1907 הגיע לווינה. שם עבר ניתוחים קשים, ואלו לא הועילו לו, אלא רק גרמו לו לסבל רב. כחצי שנה לאחר מכן יצא לשליחות ברוסיה מטעם חובבי ציון. בשנת 1909 חזר לנהל את בית הספר בראשון לציון. אך בעקבות תלונות סגל המורים וסכסוכים עימם פוטר מתפקידו כמנהל, אך המשיך ללמד בבית הספר. במאי 1911 החמירה מחלת הסרטן, והוא חזר לווינה לקבלת טיפול רפואי. אך הטיפול נכשל, והוא חזר ארצה חלש ותשוש. הוא השתקע בתל אביב. בשנת 1912 נפטר יוסף ויתקין בתל אביב בגיל 36 ונקבר בראשון לציון. בשנת 1930 הוקם על שמו המושב כפר ויתקין. ועל שמו נקראו בתי ספר ורחובות. לפני מותו עוד זכה לראות בהפיכת ה"קול קורא" שלו למסמך שנגע בנפשו של הדור הצעיר וקירבו אל הרעיון הציוני.

יוסף ויתקין