נחליאלי הוא סוג של ציפורי שיר הבאות לארץ ישראל בחורף. הנחליאלים ניזונים מחרקים. מקורם דק וישר, רגליהם גבוהות, זנבם צר וארוך. הם מיטיבים לרוץ ולעוף. בלכתם הם מניעים את זנבם. המין הנפוץ ביותר אצלנו הוא הנחליאלי הלבן (Motacilla alba), החורף בכל רחבי הארץ: גבו אפור, מצחו ותחתית גופו לבנים, עורפו וחזהו שחורים.
שלום יעקב אברמוביץ (1836–1917), הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים, שקד עשר שנים, מ-1862 ועד ל-1872, על כתיבת החיבור תולדות הטבע, המחולק לשלושה כרכים. החיבור שלו הוא לרוב תרגום של ספרי זואולוגיה גרמניים, אך הוא הוסיף גם קטעים משלו. הכרך השני עוסק בבעלי כנף, ויצא לאור ב-1866. בכרך זה חידש מנדלי שמות לכמה בעלי כנף. את ה-Bachstelze תרגם נחליאלי. השם מבוסס על שם המקום נחליאל, המופיע במדבר כא, יט. על הבחירה בשם כתב: "שם העוף הזה, כשם יתר בני מינו, הוא מפני שדרכו לשכון אצל נחלי מים". שאול טשרניחובסקי (1875–1943) יצא נגד חידוש זה. הוא אהב לקרוא בשמות מדויקים כל צמח וחי, וסבר שיש לקרוא לציפור זנבנוע, משום שהסימן העיקרי שלה הוא ניע זנבה הארוך. השם זנבנוע מבוסס על שם הציפור ברוסית.
נקודת ראות 
תגובות
נחליאלי, אחד ממבשרי הסתיו של ילדותנו…משום מה פחות רואה אותו בשנים האחרונות.
תודה על ההרחבה…