אשר ארליך – מורה בבית הספר בכפר תבור

אשר ארליך נולד ב-1878 במושבה החקלאית היהודית נהר-טוב שבפלך חרסון שבאוקראינה. כשהיה ארליך בן אחת עשרה, עזב את המושבה כדי ללמוד תורה בישיבת ליובביץ'. הוא הוסמך לרבנות. שנים רבות שימש רב בעיירות שונות, ובד בבד למד מדעים מדויקים וחינוך באוניברסיטה של אודסה. בזמן לימודיו התמסר לפעילות ציונית. ב-1898 מוּנה למזכיר ההסתדרות הציונית באוקראינה, וב-1899 ייצג ארליך תנועה זו בקונגרס הציוני השלישי.

בתום לימודיו התגייס ארליך לצבא הצאר, ושירת ארבע שנים בהרי הקווקז. עם שחרורו מהצבא בשנת 1903 התמנה ארליך למורה בניקולייב ושב לפעילות ציבורית. עם פרוץ הפרעות ריכז את ההגנה העצמית של יהודי חרסון מפני מבקשי נפשם. באותה העת פרצה מלחמת רוסיה-יפן, וארליך החליט לממש את השקפתו הציונית ולעלות לארץ ישראל. תחילה התיישב ביפו. הוא עבד בתור מורה בבית הספר לבנות ביפו. אחר כך עבר למושבה רחובות, ולימד בה בבית ספר.

במאי 1905 נשא ארליך את דבשה, בתו של חיים אליהו לויט מחצי האי קרים. זמן קצר לאחר מכן קיבל ארליך מכתב ממנהל יק"א צבי פרנק שעליו לנסוע לכפר תבור ולהחליף את יוסף ויתקין החולה. בני הזוג יצאו לגליל, ודבשה הייתה אז בהיריון מתקדם. הנסיעה ארכה שבועיים בשל הדרכים שהשתבשו מחמת הגשמים. סוף-סוף נכנסו לרחובה של המושבה, ואז ראתה אותם חבורת ילדים וקיבלה את פניהם בשמחה ובהשתאות. כך תיאר מנחם הרשקוביץ כילד במושבה את המפגש הראשון שלו עם אשר ארליך:

לפתע הגיעה עגלה רתומה לשני סוסים. בקצה העגלה, על שר התבן, ישבו איש ואישה – פנים חדשות במושבה. הגבר, תמיר וזריז, קפץ מהעגלה ואת האישה הניף בתנופה ויעמידנה על הקרקע, כאילו הייתה תינוקת קלת איברים. עמדנו משתאים ומתפעלים לאונו של האיש. עד מהרה פנה אלינו בבת צחוק עליזה: "שלום ילדים!" הקול הדהד במרחק, אך נתלווה לו רוך אבהי ומיד שבה את לבנו. "מחר ילדים בבית הספר!" נישא קולו. ניכר היה כי נולד לצוות, אך מייד ריכך את פקודתו העזה בלטפו את ראשינו בחיבה.

מכיוון שחפציהם של בני הזוג ארליך נשלחו במטען מיוחד על גבי גמלים, וייקח כשבועיים עד שיגיעו, סיפקו להם השכנות פרטי ריהוט, ציוד מטבח ומזון טרי. דבשה ארליך, אשת המורה, הייתה תשושה מטלטולי המסע. והמהומה סביב הכניסה לבית החדש והטרחה לסדרו הגדישו את הסאה, וצירים תקפו אותה בטרם עת בחצות הליל. השכנות שהזעיק ארליך פסקו שיש לשלוח שליחים בהולים לטבריה או לנצרת להזעיק רופא. שני שליחים יצאו לדרך רכובים על סוסים, אך שבו לאחוריהם בשל האפלה והגשם ששררו בחוץ. אין ברֵרה, פסקו הנשים, יש לקרוא לבּוֹבֶּה, המיילדת שהייתה קשישה וכבדת משקל. אשר ארליך הלך לבית המיילדת, הרים אותה ונשא אותה על כתפיו כדי שלא תצטרך לבוסס בבוץ. צירי הלידה פסקו בינתיים, וארליך נאלץ לשאת אותה חזרה לביתהּ. בבוקר התחדשו הצירים, וארליך שוב נאלץ להביא את המיילדת. לבסוף יצא לאוויר העולם הוולד, אך נפטר לאחר שלושה חודשים ממחלה. חצי שנה לאחר שהגיעו בני הזוג ארליך הרתה שוב דבשה. הבת הראשונה סגולה נולדה באביב. שנתיים לאחר בואם לכפר תבור הרתה שוב דבשה. בעודה טרודה בהריונות ובלידות, ועסוקה בניהול משק הבית בתנאים הקשים במקום, ניהל אשר ארליך בהצלחה את בית הספר, והפיח בו חיים חדשים. הוא הפך את בית הספר ואת ביתו למרכז החיים התרבותיים במושבה.

ארליך שָבה עד מהרה את ליבם של תלמידיו בכפר בחידושים שהביא בדרכי הוראתו. נוסף על הקניית דעת הקפיד על פעילות ספורטיבית ועל טיולים בחיק הטבע. הוא הצליח להביא לכפר מכשירי התעמלות, בהם מקביליות ועמודי טיפוס, והדריך את הילדים כיצד להשתמש בהם. הילדים אהבו לטפס על העמודים עד לגובה רב. ארליך דרש שהילדים ילמדו ערבית במקום צרפתית כדי להכינם למגעים עם שכניהם הערבים. הוא הִרבה לצאת עם הילדים לטיולים. הודות להם למדו הילדים להכיר את סביבתם הקרובה. לקראת סוף שנת הלימודים יצא איתם לטיול ארוך ברגל, בעגלה וברכבת עד לזיכרון יעקב. זה היה למעשה תחילתו של מנהג הטיול השנתי, המקובל בארץ. בדמותו הגברית האמיצה שימש להם ארליך דוגמה כיצד לא לפחד מהנערים הערבים שניסו להתנכל להם בטיוליהם. עד מהרה הציתה דמותו של ארליך את דמיונם של חניכיו, שראו בו מודל לחיקוי.

אחד הנושאים שהעסיקו את ארליך באותה התקופה היה המאבק להשלטת השפה העברית בתור שפת ההוראה העיקרית בבתי הספר בגליל. עד אז שלטה בהוראה השפה הצרפתית, לפי דרישת חברת יק"א, שהייתה האחראית על בתי הספר במושבות הגליל. הוא החל ללוות את המורות לעברית שנשלחו להחליף את המורות לצרפתית. כך נקלע ארליך לאירוע יוצא דופן, ובו נפגש פנים אל פנים עם ערבים נושאי נשק באמצע הלילה. האירוע האדיר את מעמדו והפך אותו לאגדה בעיני תלמידיו ובקרב השכנים הערבים והצ'רקסים. כך תיאר אותו ז'בוטינסקי בסיפור קצר שפרסם:

בין חיל הוא. בשבוע שעבר חוזר הוא ברגל לבדו ממלחמיה ומעשן סיגריה. פתאום מופיעים לקראתו שני פרשים בדואים. ראוהו, ירדו מסוסיהם ומחכים. הוא מוסיף ללכת בדרכו. לאחר חילופי ברכת שלום בערבית: מרחבה – מרחבתין, אומר לו הבדואי הקדמי: "חווג'ה, הב אש לסיגרתי!" זוהי פתיחה רגילה, נוסחת-הקדמה לשוד בדואי, ואילו המורה שלף מכיסו אקדח גדול, הכניס לתוך קנהו את סיגריתו, ועל מגש שכזה תקע אותו ממש אל תחת אפו של הבדואי: "הא לך אש!" והדבר כל כך מצא חן בעיני הבדואים עד כי שניהם החלו צוחקים, הביטו זה בזה, עלו לאטם על סוסיהם והמשיכו את דרכם לאטם מתוך נדנוד-ראש מלא דרך ארץ.

המורה ארליך לא הסתפק בדאגה לחינוך תלמידיו. הוא החל לקחת חלק פעיל בחיי המושבה ונעשה למנהיג חברתי. הדאיג אותו מצבו הביטחוני של הכפר המוקף אוכלוסייה מאיימת. בהעדר כוח עבודה יהודי נאלצו האיכרים להישען על שכניהם הערבים. ביום נמסרה העבודה בשדות לידי אריסים ערבים. בלילה הופקדה השמירה בידי ראשי השבטים הערבים השכנים. אשר ארליך רצה לגרש את הערבים מהכפר ולא להיעזר עוד בהם בעבודה ובשמירה. לכן החליט להביא לכפר פועלים עברים כדי למלא את מקומם. הוא יצא בגפו רכוב על סוס ליפו, לאספה כללית של פועלי ציון, שהתכנסה בנווה שלום. כשהגיע לשם באמצע נאומו של הדובר האחרון ביקש בדחיפות את רשות הדיבור, שלא על פי סדר היום. הוא סיפר לנאספים על הסכנה הגדולה ששרויות בה המושבות המבודדות בגליל. ארליך הצליח לגייס לעזרה חבורה נלהבת של כמה עשרות פועלים, שנדדו בקבוצות, במסע רגלי מפרך, שארך כשלושה ימים, עד הגיעם לכפר תבור.

ארליך התקשה לשכנע את האיכרים בכפר לקבל את הפועלים לעבודה. הם חששו שהדבר יגרור תגובה אלימה משכניהם. בימים שקדמו לבואו של ארליך נהגו השומרים בני השבטים בסביבה להיכנס מדי פעם בפעם לכפר רכובים על סוסים, כשהם יורים באקדחיהם באוויר כדי להפיל אימה על התושבים. התנהגותו של ארליך, שעמד מולם ללא פחד והראה להם את נחת זרועו, שימשה מופת לאיכרים ולילדיהם. ארליך פעל בניגוד לדעה הרווחת שיש להתפשר עם הערבים בכל מחיר. בסופו של דבר נמצאו איכרים בכפר תבור שהסכימו להעסיק שלושה מהפועלים בלבד. האחרים פנו למושבות אחרות בגליל. הפועלים שבכפר תבור קנו עד מהרה את ליבם של האיכרים בשל חריצותם. מצב העבודה העברית הלך והשתפר, והגיע לרמתו הטובה ביותר בשנה השלישית לשהותו של ארליך.

הופעתה של קבוצת הפועלים לא מצאה חן בעיני אנשי השבטים הערביים בסביבה, וכמוה גם פעילותו של ארליך. הם חיפשו דרך לפגוע באיש השנוא עליהם, שקראו לו, ספק בלגלוג ספק ביראה, "אל-מועלם אלטויל" – "המורה הארוך". הסכסוך עם השכנים התלקח לסכסוך אלים ב-14 באוגוסט 1908, כשנפצע פצעי מוות ערבי אחד ונפגע קל אחד האיכרים. ועד המושבה הציע לשומרים הערבים פיצויים מלאים בעד עבודתם בעבר ובעתיד ובלבד שיעזבו את המושבה. בתשובה החלו השומרים הללו לירות לעבר המושבה שמונה ימים לאחר יום התקרית. ארליך דרבן את ועד המושבה להזעיק מייד עזרה ממושבות אחרות בגליל התחתון. נענו לקריאה כמה עשרות שומרים, פועלים ומתיישבים, בהם אנשי הקולקטיב מסג'רה ואנשים מכנרת, שרק נוסדה. במקום הוקמה מפקדה, ואחד מחבריה היה אשר ארליך. כל יום שמרו על מסחה כחמישים איש מבני המושבות הסמוכות. בית הספר נהפך למחסן כלי נשק. כשרגעו מעט הרוחות, נמסרה השמירה הסדירה בכפר לחברי בר-גיורא, שהגיעו מסג'רה הסמוכה. רבים מחברי הקבוצה היו בני בית אצל אשר ודבשה.

השומרים העברים שנשארו במושבה כשנרגעו הרוחות דרשו מלבד משכורתם את הבאתם של עוד חמישה עשר פועלים עברים. בכך ביקשו להפחית את מספר הפועלים הערבים הלנים בכפר ולחזק את כוחות השמירה. האיכרים שחששו מהשמירה העברית דרשו מהשומרים ערבות כספית של 2,000 פרנק למקרה של גנֵבה. ארליך ורוקח המושבה עם עוד שני איכרים הפקידו את הערבות. כך הוסדרה לבסוף השמירה העברית בכפר תבור.

בין עיסוק בהוראה לבין פעילות ציבורית מצא תמיד ארליך זמן לשמוח וליהנות. בשנת 1909, כשהגיעו לכפר תבור לטיול השנתי תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצלייה שבתל אביב, התלווה אליהם ארליך. באירוע זה רקד ארליך הורה בראש חבורות של איכרים, פועלים ושומרים.

אשר ארליך גם עסק בכפר תבור בהקמת אגודות חדשות. בפסח תרס"ט (1909) השתתף בדיונים על הקמת ארגון השומר, שנערכו בכפר תבור, אם כי מעולם לא היה חבר בארגון. הוא נמנה עם מקימי אגודת תבור, שעסקה במתן הלוואות לאיכרים, ועם מקימי ארגון החורש, הגרעין של הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל. אשר ודבשה ארליך נאלצו לעזוב את כפר תבור לפני תום שנתם השלישית במקום לאחר שפוטר ארליך בשל סכסוך עם יק"א.

ארליך ודבשה עברו לבירות עם שני ילדיהם, ומשם לפיליפופולי שבבולגריה. ארליך ואשתו חזרו לארץ ערב מלחמת העולם הראשונה והתיישבו בטבריה. אשר ארליך ריכז שם את פעילות משרד המושבות, שטיפל בקליטת מגורשי יפו. בשלהי המלחמה נאסר והוגלה לכלא באיסטנבול באשמת בגידה במולדת. בתום המלחמה שב ארליך לארץ. שנים רבות התגורר בטבריה וניהל את בית הספר בשכונה הטבריינית קריית שמואל. בשנת תשי"ב (1952) נפטר אשר ארליך בגיל 74 ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

בחגיגות ה-75 שנה לכפר תבור שרו בלדה על אשר ארליך, שכתב פוצ'ו. להלן מילי השיר:

הבלדה על אשר ארליך – המורה הארוך /

מילים: ישראל ויסלר (פוצ'ו), לחן: שי לביא

את בית ספרנו ויתקין הידוע כאן פתח

ו"קול קורא" אל הגולה מכפר תבור שלח

ענתבי מקהלה הקים, לימד ביד רמה

אבל על ארליך המורה הגידו מי שמע

אשר ארליך אשר ארליך המורה הארוך

עליו אפשר לסמוך

הרביץ תורה וגם בכלל

ומי שרק העיז –

אותו פה להרגיז

נחשב למחוסל.

כשהגברים יצאו לחרוש, לקצור או לשדד

ידעו שמסחה בטוחה כי ארליך מלמד

לימד תורה עברית חשבון וספורט וגם אגרוף

אך בעיקר את תלמידיו לימד הראש לזקוף.

אשר ארליך אשר ארליך…

על כבוד העם היהודי דרש בלהט רב

וכשדיבר על מדינה התנוצצו עיניו

נלחם על פועלים עברים, על חופש וחרות

ואם נתן שעור פרטי – היה זה בנבוט.

אשר ארליך אשר ארליך…

כשהתורקים תפסו אותו נלקח למאסר

עם פאלקות על כפות רגליו – הוא לא גילה דבר

וכשהוסיפו לענות את שפתותיו נשך

איפה ראיתם עוד מורה, מורה שלא יצרח.

אשר ארליך אשר ארליך…

את בר-כוכבא וטרומפלדור פגשנו בשירים

את זייד, שוחט, גלעדי, הכניסו לספרים

ויש עוד אלף גיבורים, גדולה הרשימה

אבל על ארליך המורה, הגידו מי שמע?…

אשר ארליך אשר ארליך…

אשר ארליך בשיעור התעמלות (ביתמונה)