המאכלים שאכלו הראשונים בכפר תבור

במאמר זה אדון בתבשילים שבישלו האיכרים בכפר תבור בעשורים הראשונים לייסוד המושבה ואת הדרכים שהשיגו את חומרי הגלם להם. איכרי כפר תבור סיפקו את צורכיהם בעצמם, כמו שנראה בהמשך: כל מוצרי החלב, אפיית לחם והכנת ריבות. לכל חצר הייתה חאכורה, גן ירק. גידלו בה ירקות לתצרוכת עצמית. בחורף גידלו סלק, גזר, צנון, צנונית, בצל ירוק, קולורבי, כרוב, כרובית וחסה. ובקיץ גידלו מלפפונים, קישואים, עגבניות, תירס, חמניות, פול ואפונה.

בכל חצר בית היה גם טאבון. הטאבון הוא תנור ערבי בצורת קערת חרס הפוכה, כ-60 ס"מ קוטרה, כ-40 ס"מ גובהה עם רצפה ופתח עגול של כ-39 ס"מ למעלה עם מכסה. דרכו היו מכניסים פנימה מה שרצו לבשל או לאפות. הטאבון היה מוסק 24 שעות ביממה בתבן-קש, שכיסו בו את כל הטאבון עד למעלה, כולל המכסה. הציתו פעם אחת, והאש לחשה בו תמיד. החום בפנים היה לא פחות מבתנור רגיל. שמעון עופר בספרו קפה של שבת מספר על הקפה שהכינו בטאבון לכבוד שבת בבוקר:

יותר מכל דבר בעולם אהבנו את הקפה של שבת שהיתה מכינה אמא. ממש תאווה לחיך, מחייה נפשות. עוד בערב שבת היתה אמא שופתת אל תוך קדירה גדולה כמות חלב פרות חם וטרי, שזה עתה נחלב, מערבבת בתוכו כמה כפות קפה מרוכז, מוסיפה מים וסוכר כפי הצורך ומכניסה אל תוך ה'טבון'. לאחר ששהה הקפה בקדירה משך לילה שלם בבטנו של 'טבון' בחום נעים ומתמשך, הגיעה העת להוציאו.

נוסף עליו, זאב בוצ'ין אליאל, שנולד ב-1922 בכפר תבור, מספר על הטבון שהיה בביתו:

בכפר תבור אפינו בעצמנו לחם בטבון. היה זה מבנה עגול וקבוע שנבנה מחומר מיוחד שמתקשה בחום, ובו פתח עגול ומעליו מכסה גדול. הטבון פעל 24 שעות ביממה. ניתן היה לבשל בו מספר תבשילים יחדיו. חימום הטבון נעשה באמצעות פסולת של בעלי חיים. טבון היה בכל בית של חקלאים. לא היו כלים אחרים לבישול ולא היו סוגי מזון מגוונים כפי שיש היום. אנו הסתפקנו במועט".

אליאל מוסיף ומספר על תהליך הכנת הקמח ללחם:

אמא בישלה לכולם וכל מה שהיא הכינה אכלנו. את כל המזון שלנו הכנו בעצמנו, למשל לחם. את הקמח ללחם זרענו, קצרנו ואפינו בעצמנו. זה היה כך: היינו מחכים ליורה – הגשם הראשון, ואז זורעים בשדה את גרגירי החיטה, הזרעים של החיטה בוקעים מהאדמה ובמשך החורף הגרגירים גדלים וכל גרגר מקבל גבעול משלו. בקיץ קוצרים את החיטה, מוציאים את המוץ – קליפת החיטה, על ידי ניעור החיטה ברוח. הינו מנקים את הגרגירים ומביאים אותם לגורן – מקום שדשים בו את התבואה מהשדה. אני זוכר שהייתי הולך לטחנת קמח בכפר כמא – כפר הצ'רקסים, כדי לטחון את החיטה. לבסוף מביאים את הקמח הביתה על מנת להכין לחם.[1]

מהלחם שאפו הכינו מתכונים. ביידץ פרץ מיבנאל סיפר כך: "זכור לי כילדים היינו מקבלים פרוסת לחם. מורחים אותה בשמן זית עם קצת בצל מטוגן למעלה או אפילו שום, וזה היה מאכל מלכים. ממש מעדן, שכיום לא הייתי מחליף אותו במעדנים הטובים ביותר".[2]

על המאכלים שאכלו אפשר למצוא עדות מיצירתה של אסתר ראב זכרונות על תקופת ניל"י: "… ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה". עוד עדות למאכלים שאכלו מביא אשר ארליך, מורה בכפר תבור, מתוך הספר נשים עבריות בדמשק 1917–1918: "בבית שולחן ערוך ועל השולחן תה, חלבה, תמרים – מאכלי תאוה בימים ההם…"  את הבורגול, שהוא חיטה גרוסה, הכינו לבד. כדי להכין בורגול, היו מרתיחים את החיטה. את החיטה הרתוחה היו גורסים במגרסה, שהייתה אבן ריחיים. את הגריסים היו מבשלים בצורות שונות, כגון במאפה בשר. והיו גם אוכלים אותם בחלב. שרה גריס לבית צימרמן מיבנאל סיפרה שאת החיטה היו רוחצים. אחר כך היו שורים אותה במים חמים, מייבשים וטוחנים. החיטה נטחנה בתחנת הקמח אצל הצ'רקסים.

היו חקלאים שהיו להם פרות. מן החלב שלהן היה אפשר להכין חמאה, שמנת וגבינה. מן הגבינה אפשר היה להכין מאכלים שונים. כך מספר ביידץ פרץ מיבנאל: "מאכל טעים במיוחד טיגון [גבינה] בביצה ובשמן זית. צורה נוספת הייתה הלַבָּנֶה. לאחר שהיה החלב מתגבן בסירי החרס, נהגו לשמר אותו עם השמנת שלו. היו מייבשים אותו ויוצרים ממנו כדורים. את הכדורים האלה היו משמרים בשמן זית. וכך בנוסף לטעמו הטוב של החלב השמן הוא היה מקבל את טעמו הטוב של שמן הזית הטבעי שלנו, וזה היה מאכל שקשה למצוא מאכל טעים יותר ומקורי יותר ממנו".

היו איכרים שֶאף גידלו אווזים. את שומן האווזים היו מטגנים בבצל ומאפסנים אותו במרתפים בתוך צנצנות. במרתף היה קר, ולכן שימש אסם ומזווה. את שומן האווז היו אוכלים בחגים, ובעיקר בחג הפסח. ובכלל, ברוב הבתים נהוג היה לאכול מאכלי בשר אחת לשבוע, על פי רוב עופות שגדלו בחצר המשק – תרנגולות, יונים או אווזים. זאת ועוד, מהענבים שגידלו היו מכינים ריבת "פובידל". את הריבות הרתיחו בסוכר בדודים גדולים מנחושת.

גם מן הצמחים שבשדות התקינו מאכלים. בשדות גידלו קטניות, ובעיקר שעועית למרק או לחמין, ועדשים, שמהם הכינו מג'דרה. מרכיב חשוב במזון היה עשבי הבר, שנאספו בשדות המושבה – החוביזה והעכוב, הדארמה, השומר, ילקוט הרועים והקנרס. ועל כך מספר יגאל אלון בספרו בית אבי:"את פרי עשב הבר, זה הנודע בשמו עכוב, נוהגים היינו לבשל בתוך נתחי טלה, והתוצאה – מעדן מלכים. מעלי החוביזה הירוקים היו מתקינים במטבחנו תבשילים בלתי נשכחים בטעמם. ואל ייפקד כאן גם זכרם של עלי-החמציץ, שהיו תוספת פיקנטית לסלט הירקות, המתובל בשמן זית, לימון, מלח ופלפל".  

לסיכום, המזון שאכלו היה טבעי ופשוט, פרי האדמה ופרי העמל של האיכרים. מזון עלה תמיד על שולחנם בזכות הגידולים שגידלו בעצמם ובזכות בעלי החיים שהחזיקו בחצר.


[1] http://www.ravdori.co.il/stories/%D7%91%D7%9B%D7%A4%D7%A8-%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%91%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%97%D7%9D-%D7%91%D7%98%D7%91%D7%95%D7%9F/  (נדלה ב-8 בינואר 2021).

[2] http://www.yavneel.org.il/site/files/file_1279.PDF (נדלה ב-22 בינואר 2021).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • arikbenedek  ביום 26 בינואר 2021 בשעה 8:05 PM

    תודה. מרגש לקרוא שענייני דיומא גם הם חלק מההיסטוריה הכללית, ולא רק מלחמות ואסונות. ♥

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: