יצחק בן-צבי נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1884 ונפטר בירושלים בשנת 1963. הוא היה הנשיא השני של מדינת ישראל, מראשי פועלי ציון, אחדות העבודה ומפא"י. בראשית 1907 עלה לארץ בתור שליח של פועלי ציון ברוסיה. בארץ ישראל החליף בן-צבי את שם משפחתו הלועזי שמשלביץ לשם משפחתו הנוכחי, והוא נקרא על שם אביו צבי. יצחק בן-צבי נודע בזיקתו העמוקה ללשון העברית בקנאתו למעמדה ולשימוש בה. בן-צבי שאף להתחדשות עברית בארץ-ישראל. בוועידה השנייה של מפלגת פועלי ציון, שנערכה ביפו בחג השבועות תרס"ז (1907), הציע בן-צבי להוציא לאור עיתון עיתון מפלגתי ביידיש דער אַנפאַנג. בן-גוריון התנגד ונשאר במיעוט. לאחר הדפסת שני הגיליונות הראשונים הופסקה הופעת העיתון, והוחלט להוציא עיתון בעברית, האחדות שמו. חברי המערכת היו בן-גוריון, בן-צבי, יעקב זרובבל ורחל ינאית.
מראשית שנות העשרים נמנה יצחק בן-צבי עם חברי הוועדה למתן שמות עבריים ליישובים של קרן קיימת לישראל. כבר בשנת תרצ"ג קרא לראשונה לציבור: "הסירו את שמות הנכר אשר בתוככם", כלומר החליפו את שמות המשפחה שלכם לשמות עבריים. בשנת תש"ד קרא בן-צבי שוב להשתחרר מן השמות הלועזיים המתנוססים בראש כל חוצות בעיר ובכפר, בשלטים ובכל העיתונים, המורים על "חוסר כל אחידות ציבורית ולאומית". על הכול, קבע, "להתנער מעפר הגולה ולקיים בגופם לפחות מצווה ראשונה זו… מצות גאולת השם". הוא סבר שהחלפת השמות הלועזיים בשמות עבריים תביא לליכוד העם. הוא גם הבטיח למהססים שמחלקת התרבות והמוסד ללשון ולתרבות של הוועד הלאומי ידאגו להכנת ספר יוחסין, ובו יירשמו השמות הקודמים בצד החדשים. הערך של השלטת הלשון העברית והשם העברי היה חשוב מאוד בעיניו. ולשם הקלה על האזרחים הודיע על חידוש פעולת ועדת השמות של ועד הלשון בהשתתפות הוועד הלאומי.
בן-צבי, שהיה עקיב בדרישתו, חזר עליה עם התקרב מועד ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בחלק משטחה של ארץ ישראל. הוא שיגר פנייה אישית לחברי הנהלת הוועד הלאומי כמייצגי היישוב, ותבע מהם לאמץ שם עברי במקום השם הלועזי ובכך לשמש דוגמה לכלל. הוא ציין שמחצית מחברי ההנהלה נושאים שמות לועזיים, והציע להם את עזרתו בבחירת שם עברי מתאים. הוא כתב כי השם העברי הוא "סמל רב ערך המבליט את צורתנו הלאומית לא פחות מהלשון", והוסיף: "ההופעה הציבורית והמדינית צריכה להיות עברית", וביטויה הראשון הוא בשם.
לא חלפו אלא שלושה שבועות מיום הקמת המדינה, ובן-צבי שיגר פנייה פומבית, שהתפרסמה בעיתונות, אל כל חברי מועצת הממשלה הזמנית בעניין השמות העבריים במדינת ישראל. כך הוא כותב: "עם הקמת המדינה העברית – מדינת ישראל, יש לדאוג למפרע גם לצורתם העברית של החיים. בראש ובראשונה – להשלטת הלשן העברית והשם העברי בחיי הכלל והפרט… צו השעה הוא – להלביש את חיינו צורה עברית במקום האצטלא הגלותית, אפילו אם זו האחרונה נתקדשה במסורת של כמה דורות… הדרישה מופנית לכל אנשי כנסת ישראל לחדש את שמותיהם: מאות אלפי השמות הלועזיים המתהלכים בתוכנו הם גורם לפירוד. מאות אלף שמות עבריים שיבואו במקומם ישמשו גורם לליכוד מלא, לאומי ותרבותי".
בן-צבי לא הרפה מנושא השמות העבריים וכתב בעניין הזה ליוסף שפרינצק. אף על פי ששימש יושב ראש מועצת המדינה הזמנית, ולאחר הבחירות יושב ראש הכנסת הראשונה, לא החליף שפרינצק את שמו. בן-צבי הציע שמועצת הממשלה הזמנית תקיים דיון בהצעותיו להכריז על "חובה לאומית לקבלת שמות פרטיים ומשפחתיים עבריים", ולשגר פנייה מיוחדת לכל חבריה "ולכל פקידי המינהל הממשלתי והצבאי". יתרה מזו, כדי שעניין זה לא יישאר ברמת ההצהרה, מן הראוי להעמיד ועדה מרכזית לקביעת שמות פרטיים ומשפחתיים בהשתתפות ועד הלשון, ולהקים ועדות מייעצות לעניין הזה ליד משרד הפנים וליד כל משרדי המושלים המחוזיים בארץ.
עוד בעניין הזה נפגש בן-צבי לשיחה עם שר הפנים משה שפירא, והעלה לפניו הצעה מפורטת בדומה להצעותיו הקודמות בדבר הקמת ועדה לשם העברי במתכונת ארצית. שפירא הסכים להצעה, והעבירהּ לאנשי משרדו לביצוע. בהתכתבות שהתנהלה בנוגע להצעת בן-צבי צוין שהרכב הוועדה יהיה ייצוגי ככל האפשר. הוועדה תִפנה לציבור הרחב בדרישה לאמץ שמות עבריים, אולם ברור שהיא לא תהיה רשמית, אלא ציבורית בלבד, מאחר שאין במדינה חוק מיוחד לאימוץ שם עברי.
נושא החלפת השם עבר למישור המשפטי, והיועץ המשפטי לממשלה נדרש לו, מפני שבעיה זו התעוררה "מדי פעם בפעם מעת קום המדינה ועד היום". לדעתו, שינוי השמות טעון חקיקה, שכן ההסדר המנהלי קיים, המתבסס על הודעת הנציב העליון משנת 1921, "הוא טלאי אשר כבר אין בו כדי לכסות את הערוה".
באייר תשי"ב הציע יצחק בן-צבי הצעה לסדר היום לדיון בכנסת בנוגע לעיבור השמות. הוא מסר שבתקופה של קיבוץ גלויות וליכוד השבטים יש הכרח לא רק בהעמדת תנאים כלכליים ומשקיים, אלא גם תנאים פסיכולוגיים, שיסירו את המחיצות בין העולים החדשים לבין התושבים הוותיקים. נימוקו היה ש"ביטול המחיצות הנובעות מתוך השמות הלועזיים הוא צו לאומי". לדעתו, יש אומנם ערך היסטורי רב לשמות המסורתיים שנוצרו בגולה ולעוסקים במחקר היסטורי ואתנוגרפי, ברם "מי שעוסק ביצירת מדינה – אין הוא מעוניין בשאלה הזאת. הוא מעוניין בזה שכאן תיווצר אומה אחת, בעלת אופי אחר, אופי עברי". הוא הציע שחברי הכנסת שטרם שינו את שמותיהם יזדרזו ויעשו זאת, ויש לאמץ את הרצון הזה גם בקרב הציבור הרחב. בסופו של דבר, הצעה זו הוסרה ברוב קולות מסדר היום. ב-8 במרס 1951 הוחלט בישיבת ממשלה למנות ועדת שמות ממשלתית. עם חברי הוועדה נמנה גם יצחק בן-צבי.
לאחר מותו הוקם ארגון אחיע"ם, שהוא ראשי תיבות של האיגוד לקידום אורח חיים עברי מקורי, והוא סייע לפונים לעברת את שמות המשפחה. ב-1971 יצא הארגון במבצע ארצי לעברות שמות על שמו של יצחק בן-צבי. והוא נערך בתמיכתה הרוחנית של אלמנתו רחל ינאית.
לעומת זאת, היו מתנגדים רבים לעברות שמות משפחה לועזיים. דוד רמז, שר החינוך והתרבות בשנת 1950–1951, סבר שאחרי ההשמדה הגדולה יש לשמור על השמות המקוריים, שקשורים ומעוררים זיכרונות, ולכן הוא מתנגד להחלפת שמות משפחה, אלא רק תומך בהחלפת שמות פרטיים לועזיים בעבריים.
אף הבלשן יצחק אבינרי יוצא נגד גל עברות שמות המשפחה הלועזיים. הוא סבור שחשוב יותר לעברת שם פרטי מלעברת את שם המשפחה. להלן קטע מדבריו מתוך העיתון על המשמר מ-23 באפריל 1958: "… עוד מראשית תקומת המדינה זעקתי והתרעתי על כך, ועדיין יש צורך לזעוק מרה, להתריע ולשווע, כי יש כאן תמהון ומעוות הטעון תקון. כדאי לציין כאן את הפרט הבא: בכ"ו סיון תשט"ו הודיעו העתונים כי שר הביטחון, ד. בן-גוריון, הודיע במכתב לרמטכ"ל כי 'מכאן ולהבא לא יישלח שום קצין לחו"ל, בתפקיד יצוג, אם לא יהיה לו שם משפחה עברי'. משמע שג'ון גורן, פראנק שחף, ארנסט נץ וכדומה – יהיו כשרים; אבל אברהם גולדברג, יצחק רבינוביץ ויעקב הלפרין – פסולים יהיו?! אם כן הדבר – הרי זה מעיד כאלף עדים שעיני ממשלתנו נשואות בעיקר לשקידה על ברק הקליפה, שהרי בימינו – שם-המשפחה הוא הנישא בפי הבריות, ולא השם הפרטי…"
[1] שם.
נקודת ראות 
תגובות
איזה יופי. שאלה – כתבת כאן: "באייר תשי"ב הציע יצחק בן-צבי הצעה לסדר היום לדיון בכנסת בנוגע לעיבור השמות" – האם "עיבור" מופיע בהצעה של בן צבי או טעות הקלדה?