גטו

גטו הוא רחוב היהודים, מקום מושב מיוחד ליהודים בעיר כדי להפרידם ולהבדילם משאר התושבים בין באונס בין ברצון. מקור הביטוי אינו ברור. לפי מילון אבן-שושן, המילה גטו היא מהמילה האיטלקית borghetto, שפירושה פרוור. לפי סברה אחרת, המילה גטו באה מהמילה האיטלקית ghetto, שפירושה בית יציקה. הגטו הראשון הוקם בוונציה ב-1516 בסביבת בית יציקה. הוא שכן באי מבודד, שהיה אפשר להגיע אליו בשני גשרים, שהיו נסגרים בלילה. ויש עוד סברה, שהמילה באה בכלל מהמילה העברית גט.

ב-1555 הוקם עוד גטו ברומא בהוראת האפיפיור פאולוס הרביעי. גטאות הוקמו בהמשך בכל הערים המרכזיות באיטליה חוץ מפיזה ומליבורנו. כמו כן הוקמו גטאות בערי דרום צרפת שבשלטון האפיפיור, בכמה מהערים הגדולות בגרמניה, בבוהמיה ובמורביה ובאחדות מערי פולין. בסוף המאה ה-18 החלה הכליאה בגטאות להתבטל. אך יהודים המשיכו להסתופף בשכונות מיוחדות מרצונם. הרבעים היהודיים בארצות האסלאם כונו 'חאראת אליהוד' (حارات اليهود). ואילו במרוקו כונה הרובע היהודי 'אלמלאח' (الملاح). המלאח הראשון הוקם בעיר פס ב-1438.

בתקופת המשטר הנאצי נועדו הגטאות לבודד את היהודים ולהיות מקום שממנו יגורשו לריכוזים יהודיים מתוכננים. לחלופין, היה הגטו המקום שבו יחל חיסולם לאחר שוד רכושם, ובעיקר "בהשמדה עקיפה" ברעב ובמחלות, וממנו יגורשו למחנות ריכוז והשמדה. הכליאה בגטאות ניתקה את היהודים ממקורות פרנסתם, והם נהפכו תלויים בעבודות שיזמו הגרמנים, בסחר פנימי, בסעד או בהברחות.

השלטון הפנימי בגטאות הופקד בדרך כלל בידי היהודים עצמם באמצעות מועצות שנשאו שמות שונים, אך היו כפופות בכל עניין מהותי לשלטונות הגרמניים. מועצות היהודים בגטאות הקימו מחלקות שונות לביצוע משימותיהן, והחשובות שבהן היו משטרה, מחלקה לסעד ולרווחה, מחלקה למזון ולאספקה, מחלקת חינוך ומחלקה שעסקה באספקת עובדי כפייה. הגטאות היו סגורים בגדרות או בחומות, והוצבו סביבם שומרים במגדלי שמירה וליד השערים. יציאה מן הגטו ללא היתר גררה עונש מוות, וכך גם הברחת מזון לתוכו.

הביטוי גטו משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה עוני. גטו בלשון הסלנג הוא כינוי לשכונה המתוכננת מראש למגורי סוג אחד של אוכלוסייה. בישראל הכוונה היא לאוכלוסייה חרדית או דתית.