הערבים כינו את מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט בשם המרד הערבי הגדול (ثورة فلسطين الكبرى). המאורעות היו לוחמה מאורגנת ביהודים ובבריטים במסגרת המרד הערבי. המאורעות התחילו באפריל 1936, ונמשכו עד קיץ 1939 בהפסקות. הערבים ערכו בתקופה זו פעולות טרור אלימות נגד מטרות יהודיות ובריטיות. באלו נכללו מעשי רצח, התקפות על מתקני ממשלה, התנכלות לעורקי תחבורה, שריפת יערות והצתת שדות. במאמר זה נראה כיצד השפיעו מאורעות אלו על כפר תבור ועל תושביה.כפר תבור החלה לסבול כבר מימיה הראשונים של המרד. ובכל תקופת המאורעות סבלה כפר תבור מהצתות, מעקירת פרדסים, מחרישת אדמות, מרגימת אבנים ומיריות. את שדות כפר תבור החריבו: רעו בהם וקצרו אותם באין מפריע. התנועה בכביש לעפולה נהפכה מסוכנת. למשל, ב-28 בדצמבר נשדד אוטובוס, שנסעו בו שמונה יהודים. הוא עצרו אותו בדרך עפולה-מסחה ארבעה אנשים, שהיו שלושה מהם מזוינים. נשדדו משמונת הנוסעים כסף ובגדים.
כמו כן, במהלך המאורעות עקרו ערבים עצים בכפר תבור. לדוגמה, ב-28 ביולי 1936 נעקרו בכפר תבור בפרדס 80 עץ נושאי פרי. כמה שבועות לפני כן נעקרו מאותו פרדס כ-250 עצים. זאת ועוד, שדות המושבה נשרפו, ואף מכון המים החדש נפגע. בשל כך פנה ועד המושבה למושל הנפה בדרישה להציב משמר קבוע של חיילים לאורך המושבה ואף בתחומיה ולפצותם על הנזקים הרבים שכבר נגרמו. שריפת השדות נמשכה זה זמן מה, ועמל של שנה ירד לטמיון. איכרים ופועלים נורו ואף הותקפו פיזית. כל החראת'ים שעבדו בכפר תבור נדרשו בפקודת הוועד הערבי העליון לעזוב את עבודתם ולשוב לכפרם. ואם היו כאלה שרצו להישאר, הורה הוועד הלאומי היהודי לאיכרים במושבות לפטרם לאלתר.
בעקבות פניות חוזרות ונשנות למושל הנפה נמסרו למושבה עשרה רובים בעבור הנוטרים (הגפירים), השוטרים היהודים שגויסו למשטרה הבריטית. עיקר תפקידם היה לנוע על צירים המועדים לפורענות ולשמור בעמדות סביב המושבה. על הנוטרים הוטל להיות בכוננות בכל שעות היממה. ראשוני המתגייסים היו משה יעקב כהן, סבא רבא שלי, ששימש קורפול, מיכה כהן, חיים בנימיני, יהודה הרשקוביץ, אריה זייגרמן, שמעון מטביוב, שלום מרמור, חיים קיזלר, צבי קראוז ויגאל פייקוביץ (לימים אלון).
בתקופת המאורעות עלו ערביי הסביבה עם עדריהם על שדות התבואה של המושבה, ולא נרתעו מלתקוף את האיכרים שעבדו בשדותיהם. לדוגמה, אהרון וייס, שהיו שדותיו מצפון למושבה, נסע להעמיס שקי חיטה שנקצרו בשדה ה'סרבייה', שגבל עם בית הספר כדורי. ערבים שעלו על שדהו עם עדר הכבשים והפרות תקפו אותו והתנפלו עליו כדי לשדוד את שקי החיטה. משה אליאל, שהיה מדריך של מחזור א' בכדורי, ראה את התוקפים במעשיהם. הוא רץ אל יגאל פייקוביץ, שהיה תלמיד בבית הספר, והודיע לו לגייס את בני כיתתו כדי להציל את וייס ולהניס את התוקפים. התלמידים הצטיידו בידיות של טוריה. הם ניהלו קרב מגע עם התוקפים, והצליחו להניסם. בקרב שהתנהל נפצע משה בראשו.
התוקפים שהכירו את משה, כי עבדו מקצתם בכפר תבור, רצו לכיוון מזרח, לשדה ה'קסאטל'. החקלאים שהיו בשדות עזבו את עבודתם, והגיעו למושבה. יוסף אליאל, אביו של משה, עבד בשדהו, והערבים תקפו אותו והכוהו ללא רחם. חלקת השדה של יוסף הייתה ליד חלקתו של עבדאללה מחמוד אל-דיאב, שגר בקרבת כדורי, והיה ידידו של יוסף. בין עבדאללה לבין תושבי כפר תבור היו יחסי ידידות הדוקים. עבדאללה הסיר מגופו את העבאיה, וכיסה בה את יוסף, ששכב פצוע. הוא אמר לתוקפים שיוסף מת, ולכן הם הסתלקו. אחרי זמן מה הגיע יוסף בכוחות עצמו, כשהוא פצוע וזב דם. יוסף שכב מרותק למיטתו תקופה ארוכה עד שהחלים. אך מצב בריאותו הידרדר עקב הפציעה הקשה, ולבסוף נפטר בשנות השישים לחייו.
ב-19 במאי 1936 ב-8 בבוקר ראו תלמידי בית הספר החקלאי כדורי שעל אדמת כפר תבור עלו עדרים, ערבים קוצרים את התבואה, וערביות מובילות אותה לאוהליהן. הם דיווחו על כך, ומייד באו שוטרים ופועלים, ואליהם נלוו תלמידים אחדים, כדי להרחיק את העדרים מן השדה. והנה הופיע המון ערבים, והללו התנפלו על התלמידים ועל השוטרים במקלות ובאבנים. תלמידים אחרים מבית הספר ועובדיו מיהרו לעזרתם, והניסו את התוקפים. אחר כך התנפלו הערבים על היהודים שעבדו בשדות, ופצעו את יוסף אליאל, שכזכור כבר נפצע מקודם. באותה שעה התנפלה קבוצת ערבים על מכון המים, שהוצת בראשית המאורעות ותוקן לאחר זמן. מאז התקרית שולחו העדרים אל שדות כפר תבור יומם ולילה. והערבים היו קוצרים את התבואה ומובילים אותה לבתיהם. ב-25 במאי 1936 ניסו שוטרים לגרשם והוכרחו לסגת. הם ביקשו עזרה מעפולה. בא משמר צבא, ומצא את הערבים בעצם מעשי ההשחתה. כשאמרו לגרשם, נאספו כחמש מאות ערבים על ההרים הסמוכים, והתחילו לירות בשוטרים ובצבא. המשטרה ביקשה עוד עזרה. בא צבא רב, והתוקפים נמלטו. במושב חששו להתקפה. הצבא השאיר במקום שוטרים אחדים עם מכונות ירייה, וסידר במשמרות גם את צעירי המושבה.
עוד תקרית: ב-10 במרס 1937 התקיפו שמונה ערבים מזוינים את העובדים בשדות כפר תבור. העובדים חרשו שלושה קילומטרים מן המושבה. התוקפים המטירו עליהם יריות. האיכר יעקב קיזלר נפצע בידו, ואילו שלמה רוטשטיין נפצע קל ברגלו. הנתקפים השיבו באש והניסו את התוקפים. כמו כן, ב-25 במרס 1937 תקפה כנופיה של עשרה אנשים מוואדי מראר, הסמוך לשדות המושבה, את האיכרים שעבדו בשדות כפר תבור כשלושה קילומטרים מן המושבה. השוטרים שליוו את עובדי השדה השיבו אש. היריות נשמעו במושבה, וצעיריה באו לעזרת הנתקפים. כן התקשרו למשטרת עפולה. לאחר שהגיעה למקום משטרת עפולה, גברה ההתקפה. ערבים מן הכפרים הסמוכים באו לעזרת השודדים, ולכל הצדדים הומטרה אש על השוטרים. השוטרים ענו באש. אחד מן התוקפים נהרג. יש אף לציין שבאותו חודש מרס נגנבו בכפר תבור שישה רובי ציד שהיו שמורים בביתו של המוכתר, שהיה באותה העת בירושלים.
עוד מקרה שהיה בשנת 1937: נורתה אש ממארב לכיוון כפר תבור. כנופיית ערבים הסתתרה מאחורי גל אבנים ליד שדות ה'ג'יפתליק', וניסתה להפתיע בהתקפה לילית. קבוצת נוטרים, שהייתה ערוכה, התמקמה בעמדה בגינת בית הספר, והשיבה אש אל מקור הירי. היריות השתתקו. למוחרת נמצאו דם ותרמילי כדורים במקום שהסתתרה בו הכנופיה. לאחר האירוע היה שקט שנה שלמה.
זאת ועוד, את תנועת האוטובוסים וכלי הרכב מכפר תבור לעפולה אבטחו גפירים. בה' בתשרי תרצ"ט הותקף אוטובוס שנסע מכפר תבור, ובהתקפה נהרג הנוטר ולטר קלמן. הוא היה ערירי, ולא היו לו קרובים בארץ. ועד כפר תבור החליט לקבור אותו בבית העלמין של המושבה.
לסיכום אפשר לומר שבשל המאורעות בשנים 1936–1939 התגבשה תפיסת הביטחון במושבה. השמירה וההגנה נהפכו למרכיב מרכזי בהוויי החיים במקום. וכאשר גווע המרד, חזר יחסית השקט לשרור בשדות.
נקודת ראות 
תגובות
תודה רבה. מרתק.
תודה.