כמה מילים על העברית הרב-מגדרית

העברית היא שפת עמנו. ועל כן היא כה אהובה עליי. כשהיו בני משפחתי בגולה, התפרנסו ממנה. בני המשפחה בכל מקום שהגיעו אליו לימדו עברית. סבא של סבא רבא שלי אפילו כתב קונקורדנציה בתחילת המאה ה-20. שקד עליה שנים רבות. וקרוב משפחה אחר הוציא לאור קונקורדנציה לשירת ביאליק בשנות ה-60 של המאה העשרים. קרובת משפחה אחרת היא פרופסור ללשון העברית באוניברסיטה העברית בירושלים. וגם לי חדרה העברית לנשמה, ולמדתי עריכת לשון. גם אני מן העברית מתפרנסת.

כשהייתי רכה בשנים, הייתי נוסעת לסבים בכפר תבור. וסבתא הייתה מדברת על לשון, על מוצא המילים בעברית, ומתקנת שיבושי לשון. יום אחד אמרתי בטעות מַשתלה במקום מִשתלה. והיא בתגובה הכריחה אותי לכתוב את המילה מִשְתָּלָה בניקוד מלא לפחות עשר שורות. אחרי שלמדתי לקרוא, נהגתי לקרוא במילון: להכיר מילים חדשות וללמוד על מוצא המילים. בקיצור, מה שאני רוצה לספר בכך הוא שהעברית זורמת בדם שלי ושל בני משפחתי.

ואני עצובה, או אולי כועסת, כי בשנים האחרונות יש מגמה, בעיקר בקרב משכילים, לנסות לשנות את הבנת התחביר כדי שתהיה העברית רב-מגדרית. למעשה כללי העברית נשארו אותו דבר, אך הבנתם השתנתה. ואסביר את דבריי. פעם ציינה צורת הרבים זכר הן נקבה הן זכר. ובשנים האחרונות זכר רבים החל לציין רק גברים. וכשרוצים לפנות לשני המינים, הכותבים מכניסים למשפט זכר רבים לצד נקבה רבות. באופן הזה מתחילים להסתבך בשפה, כי יש להתאים את הלוואים ואת הפעלים ואת כינויי השייכות גם לצורות הנקבה. אדגים את דבריי, פעם, כשנכנס המורה לכיתה והיה אומר "בוקר טוב תלמידים", היה ברור שהוא פונה גם לבנות. היום כשמורה נכנס לכיתה, הוא אומר "בוקר טוב תלמידות ותלמידים יקרות ויקרים" כדי שלא תעלבנה חלילה הבנות. ואם הוא זקוק למתנדב, כיצד יאמר? "אני זקוק למתנדב זריז למתנדבת זריזה". קשה להיות היום מרצה, מורה או דובר. כל הזמן יש להלך בין הטיפות כדי שחס ושלום לא ייפגע איש.

וכדי לפנות פנייה אישית לשני המינים, נוצרות צורות מוזרות. דוגמה לצורה מוזרה היא א.נשים כביכול כדי להראות שאין מתכוונים רק לגברים, אלא גם לנשים. במקרים כאלה עוברים על כללי העברית. נקודה מורה בעברית רק על סיום משפטים. ובמקום לפגוע בעברית, אפשר לכתוב בני אדם, שזאת צורת הרבים של אדם. גם גבר וגם אישה הם בני אדם. וגם הטקסטים נהיו מוזרים. כדי להתאים את הכתיבה לכתיבה מגדרית, מוסיפים, כמו שראינו, נקודות באמצע המשפט. ואנו נתקלים במשפטים כאלה: "הורים.ות לילדים.ות שעולים.ות לכיתה א'? מוזמנים.ות לבדוק לאיזה בית ספר אתם.ן שייכים.ות". איך אפשר לקרוא ככה? הנקודות מרצדות לי מול העיניים. נראה שהן רוקדות במעגל. הראש נעשה כבד לי, ואיני מצריכה להתרכז בתוכן. רואה רק נקודות. הצילו. הצילו אותי ואת העברית מן האסון הזה, שנחת עליה. מעניין מה היה אומר על כך אליעזר בן-יהודה.

ויש גם מצבים מגוחכים בשל הכתיבה הזאת. ראיתי שלט באחת האוניברסיטאות: "לסטודנט/ית בהיריון אסור להיכנס למעבדה. במעבדה יש חומרים שעלולים להזיק לעובר". והנה עוד דוגמה: במרפאת שיניים ניתנו ההנחיות האלה לאחר עקירת שן: "למחרת הטיפול, אם הילד/ה מרגיש/ה טוב, מותר לשלחו לגן או לבית הספר. אם הוא/היא מנומנם/מת, יש להשאירו בבית באותו יום".

המצחיק הוא שדווקא העברית נותנת כבוד לנשים מן האנגלית. אישה שלמדה רפואה מקבלת את התואר רופאה, ואילו באנגלית היא a physician כמו הגבר שנושא את אותו תפקיד. דווקא באנגלית אין בכלל התייחסות מיוחדת לאישה בשפה. ולנו יש פנייה אישית לאישה את.

ייתכן שאופנה זו כאופנות אחרות בעברית תיעלם, ונחזור להבין שהמורה כותבת לתלמידים, היא מתכוונת גם לבנות ולא רק לבנים. וייתכן שתישאר אופנה זו, וכולנו בסוף נכתוב בלוכסנים ובנקודות. ימים יגידו.