כבר למוחרת ההכרזה על תוכנית החלוקה, שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947, פרצו התנקשויות דמים ברחבי הארץ. ולכן ועדת הביטחון של כפר התבור קיבלה הוראה לפתוח את הסליק. הוצאו 25 רובים ממגוון סוגים, תחמושת מגוונת, מרגמה 52 ומאה פגזים ורימוני יד. הוכנה רשימה של כל אוחזי הנשק, חולקו משימות ועמדות, ונקבעו תרגולות.
אווירת מלחמה שררה במושבה. טנדר נוטרים חצה אותה הלוך ושוב. קצינים הגיעו ונסעו, הסתודדו עם אנשי ועדת הביטחון, הניחו הוראות והורידו פקודות. כפר תבור הייתה במצב לא טוב. המושבה נזקקה לתגבורת דחופה לשם הבטחת מכון המים ולביצור העמדות. האבטחה התארגנה במהירות רבה, ובכלל זה גידור, מיקוש והתקנת עמדות. קו הטלפון נותק, והיה צורך בהנחת קווי טלפון שדה. יהודה הרשקוביץ ומרדכי קרניאל מונו לתפקיד מא"ז. סבי יהודה כהן שימש הסגן של חיים לבקוב. לבקוב מיבנאל היה מחיילי פלוגות הלילה של אורד וינגייט. הוא שלט בשפה הערבית ובמנהגי הערבים. הוא הכיר כל גבעה וכל נקיק בגליל התחתון.
בכפר תבור אף התארגנה כיתת לוחמים. חיילי כיתת הכוננות של כפר תבור חנו דרך קבע בחדר שתרם להם פנחס גולדרינג, והמתינו לפקודות. לעיתים מזומנות הוקפצו למשימות שונות ברחבי האזור. עיקר התעסוקה היה אבטחת הדרכים. ולמרות הכול, בכפר תבור התנהלו החיים כרגיל בצל המלחמה. שום דונם לא הובר, ושום בית לא נעזב. על יחידת הנוטרים של כפר תבור הוטלו משימות של ליווי ואבטחה, בעיקר בכביש עפולה-טבריה, אשר עבר דרך הכפר הגדול לוביה, ששלט על ח'רבת מסכנה (צומת גולני).
כדי להבטיח שכפרי המוע'רבים, שהיו במזרחה של המושבה, לא ישתתפו השתתפות פעילה במלחמה העתידה להתרחב, יצאה אל הכפרים משלחת של שלושה אנשים: יחיאל ברקוביץ, חיים לבקוב ויהודה כהן. חברי המשלחת נפגשו עם המוכתרים של מעדר, עולם, חאדתה וסירין. בפגישה הבטיחו להם רובים כדי שיוכלו להגן על עצמם מפני "זרים". המוכתארים ביקשו אורכה של שלושה ימין כדי להשיב לבקשתן של חברי המשלחת. המוכתארים רכבו לעיירה שוני שבעבר הירדן, ונפגשו עם המלך עבדאללה. הוא אמר להם שבתוך שבועיים יכבוש את כל פלסטין. המלך ירה ירייה באוויר לכיוון מערב כדי שישתכנעו המוכתארים שהבטחתו רצינית.
ב-16 במרס 1948 התנהל קרב נגד אנשי ערב אל-צבח למרגלות הר תבור בשטח שנקרא יער זביח. כיתת סיור של חברי בית קשת בפיקודו של עלי בן צבי סיירה באזור שהאב שבין הקיבוץ לכפר הבדואי. הם נקלעו למארב, שהיה ככל הנראה מתוכנן. הכוח הותקף ביריות. אחד מן הלוחמים נפצע ברגלו. הם השיבו אש, ובתוך כך ניסו לסגת. תוך כדי נסיגה מצאו עצמם מכותרים מכל העברים על ידי כוח בדואי של 60 איש. התפתח קרב חסר סיכוי.
הדי היריות הגיעו לכפר תבור. למקום יצאה תגבורת בפיקודו של שמעון צפירה מכפר תבור. חיילי התגבורת הגיעו מכל יישובי הגליל התחתון. צפירה הוביל אותם אל יער הזביח. אך גם התגבורת נקלעה למארב, והותקפה בטרם הגיעה למקום. בקרב שערכה כיתת התגבורת עם הבדואים נהרגו שלושה לוחמים, והיו כמה פצועים. בין הפצועים היה שלמה בנימיני מכפר תבור. מניין ההרוגים בקרב בית קשת עלה לעשרה: שלושה חיילים מכוח המגן ושבעה מחיילי בית קשת. מהצד הערבי נהרגו 12 לוחמים.
פרשת בית קשת עוררה כעס עצום בקרב אנשי כפר תבור. בין המושבה לבין השבט הבדואי התקיימו יחסים ארוכי שנים. רבים מבני השבט ניהלו קשרי ידידות ועסקים עם איכרי המושבה. משום מה הייתה אמונה שבני השבט הבדואי לא ישתתפו בקרבות. במושבה התארגנו יוזמות לפעולת נקם. משה יעקב כהן היה מיודד מאוד עם אנשי שבט ערב אל-צבח. הם העריכו את אישיותו, ולא אחת הוזמן לשמש בורר בסכסוכיהם. עבדאללה, ראש שבט ערב אל-צבח, נהג להגיע לבית כהן כל שבת, ובידו סלסילה עמוסת כל טוב. בין שני המנהיגים המקומיים נרקמה אהבת נפש, וכעת עמדה זו במבחן. לא הייתה בסוף נקמה, אך החשש מפני נקמה היה קשה מן המעשה עצמו. אנשי ערב אל-צבח נטשו 5,000 דונם אדמה זרועה תבואות חורף, הגובלים באדמת היהודים, וברחו. הבדואים לא העזו לצאת משטח היער שלרגלי התבור אל המישור. הם נטשו גם 25 בתי אבן, שבנו בשנים האחרונות על יד הכביש לסג'רה, מול בית הספר כדורי.
החידה הגדולה הייתה התנהגותו של הכפר הצ'רקסי כפר קמא. שיתוף פעולה בין הכפר לצבא קאוקג'י יאפשר כיתורן של כפר תבור וסג'רה, ואולי אף השמדתן. נייטרליות של הצ'רקסים תקשה על העראקים המתקדמים ממזרח. חיים לבקוב וסבי יהודה כהן ניהלו עימם מגעים גלויים וסמויים. אומנם הצ'רקסים היו מוסלמים בדתם ורוסים במוצאם, אך זו לא הייתה המלחמה שלהם. הם הקפידו לשמור על ניטרליות כל ימות המלחמה. עם הקמת צה"ל השתלבו בו החיילים הצ'רקסים. המבנה של בית הספר הראשון, שכיום משמש ספרייה, היה מפקדה של גדוד 12 של חטיבת גולני. במבנה זה נקלטו מתגייסים מהאזור, ובהם צ'רקסים.
כפר תבור הורעשה פעמיים במלחמה באש תותחים ומרגמות: ב-28 באפריל וב-17 במאי 1948. ב-4 ביולי 1948 התקיפו ערבים קוצרים יהודים ביריות ליד כפר תבור. זאת ועוד, ביום הראשון ללחימה, 15 במאי 1948, כבשו הסורים את צמח ותפסו את עמדת המשטרה הסמוכה לדגניה א'. במקום התפתח קרב קשה, והוא הסתיים בנסיגת הכוחות הישראליים. ב-20 במאי התקדמו הסורים בטור משוריין אל גדר הקבוצה. השטח לא היה ממוקש, והגדר החיצונית נפרצה. בשטח הקיבוץ התפתח קרב ארטילרי. בינתיים הגיעה כיתת תגבורת מכפר תבור בפיקודו של עמוס מוקדי. שני תותחי שדה קטנים, שכונו נפוליונצ'יקים, הוצבו בראש רכס פוריה, והמטירו אש בלתי ממוקדת, אך טורדנית, על הכוח הסורי. ההתקפה על הדגניות נשברה, והסורים נסוגו לצמח.
בכפר תבור התארגן בסיס עורפי, והוא כלל בית חולים שדה. במושבה התמקמו חיילי גדוד 12 ואף מתיישבים שנאלצו לעזוב את סג'רה בשל ההפגזות. במושבה הוכשר מנחת אווירי של טייסת הגליל, שלא היה אלא מסלול באורך 500 מטרים בקו מזרח-מערב. ראשיתו הייתה כמאתיים וחמישים מטר מדרום לבית הכנסת בשדה ה"פלטור" של יעקב מרמור. בשתי טיסות נחת והמריא משה פלדמן (פלד) במטוס פייפר. המטוס נשא עימו פצצות, והוא הטילן על כפרים עוינים. במושבה הוכשר אף מוסך לקליטת מטוסים למקרי חירום.
בימי מבצע מכבי לכיבוש הדרך לירושלים התבקשה המושבה להעביר עשרים רובים לידי הכוחות הלוחמים. זו הייתה הקרבה של ממש. הרובים הללו היו עיקר כוחה של המושבה. אובדנם היה עלול להעמיד אותה חשופה לחלוטין. הטנדר הגיע למושבה, והרובים הועמסו בלב כבד. ואכן, בתום המבצע הוחזרו כמובטח.
נקודת ראות 
תגובות
תודה רבה, למדתי רבות. תודה