המקרא משופע באזכורים של הצומח הארץ-ישראלי. שאלת זיהוי הצומח המקראי העסיקה את הפרשנים, את המתרגמים ואת החוקרים במרוצת השנים, מימי חז"ל ועד העת החדשה. חז"ל היו הראשונים שהתמודדו עם שאלת הזיהוי של צמחי המקרא. בספרות חז"ל יש תיאורים מורפולוגיים של הצמחים ופֵרותיהם, שבהם אפשר להסתייע לשם שחזור וזיהוי. לעיתים אפשר לדלות מספרות חז"ל אינפורמציה מדויקת על הצמחים הנזכרים בתנ"ך. תרגומי המקרא הקדומים, השבעים, אונקלוס, יונתן, הוולגטה והפשיטא, התמודדו גם הם עם שאלת זיהוי הצומח שבמקרא בבואם לתרגם את המקרא. גם פרשני המקרא שבימי הביניים תרמו רבות לזיהוי צמחי המקרא, וראש לכולם רס"ג.
במאמר זה נראה כיצד זיהו רס"ג ושבעה מתרגמי מקרא צפון-אפריקניים את הגֹפר הנזכר בתנ"ך, ושהזיהוי שלו אינו ודאי. תחילה נציג את אותם מתרגמי מקרא צפון-אפריקניים. זהות מתרגם אחד אינה ידועה. התרגום שלו קיים בכתב יד ליידן. על פי כתב היד יש מקום להשערה שהמתרגם חי במאה ה-14. במאה ה-17 הועלתה סברה שכותב כתב היד היה מאוריטני במוצאו. המתרגם השני הוא רבי יששכר בן סוסאן המערבי. אבן סוסאן, בן המאה ה-16, נולד בפאס שבמרוקו, אך בצעירותו עלה לארץ ישראל ולמד תורה מפי רבי לוי בן חביב בירושלים. לאחר זמן קבע את ביתו בצפת. בשנת רצ"ח (1538) נאלץ לנדוד בארצות הגולה. לאחר מכן חזר לצפת והיה מראשי קהילת המערבים שם. בשנת ש"ל (1570) או בתחילת של"א החל לשקוד על תרגום המקרא לערבית, וסיימו בשנת של"ד. במבוא לתרגום טען אבן סוסאן שתרגום זה הוכן כמענה לתרגום רס"ג, שכבר אינו מובן לבני התקופה. התרגום של אבן סוסאן מילולי. לשונו אינה ערבית מרוקאית ואף לא ערבית ארץ-ישראלית, אף על פי שתופעות להגיות, הן מערביות הן מזרחיות, קיימות בה לרוב. יש לציין שבסוף כל פרשה התקין אבן סוסאן 'ביאן', דהיינו ביאור נוסף למילים קשות ולעניינים שונים ב'שרח'. ניכרת השפעת רס"ג על תרגומו של אבן סוסאן.
המתרגם השלישי הוא סעדיה בן לוי אזנקוט. אָזַנְקוֹט, שמוצאו ממראכש שבמרוקו, חי במאה ה-17 בהולנד. הוא ידוע כסופר-מעתיק, פייטן ומתרגם מערבית לעברית ומעברית לערבית. בין מפעליו של אזנקוט תרגום ספרי בראשית, תהילים ודניאל לערבית באותיות ערביות. הוא כתב את החיבור למען תאולוג נוצרי, כריסטופר שוטאנוס, שישב בעיר פרנקר שבהולנד. אף על פי שהחיבור כתוב באותיות ערביות, יש קווי דמיון רבים בתחומים שונים בינו לבין תרגומי מקרא מאוחרים אחרים לערבית יהודית, ותופעות שונות המקובלות בקרב היהודים משתקפות בו.
המתרגם הרביעי הוא הרב רפאל בירדוגו. הרב רפאל בירדוגו (1747–1821) מהעיר מכנאס שבמרוקו נחשב לאחד מעמודי התווך של רבנות מרוקו בכלל ושל קהילות המערב הפנימי בפרט במאות השנים האחרונות. הוא שימש אב בית הדין של הקהילה, ונודע בתור מתקן תקנות. הוא כתב ספרים בהלכה, בפרשנות התלמוד, בפרשנות ספרות האגדה ודרשות רבות. כמו כן הוא כתב שלושה פירושים למקרא. מטרת חיבורו לשון לימודים לבוא במקום ה'שרח' שבעל פה, שגדוש בפירושים משובשים ומטעים, על פי דעת המחבר. החיבור כולל תרגום קצר למילים ולביטויים במקרא. בכל פרק מפרקי המקרא תורגמו לערבית מילים יחידות או ביטויים שלמים, המובאים בסדר המקראות. ייחודו של חיבור זה הוא שהוא משמר את ה'שרח' שבעל פה שהיה קיים בדורו. כלומר הוא אימץ מן ה'שרח' שבעל פה כל מה שמקובל עליו, והציע רק נוסח משופר יותר ל'שרח' זה על ידי תיקון יסודות בו, שלדעתו טעוני תיקון.
התרגום החמישי מכונה אור נערב. אור נערב הוא התרגום השלם היחיד לתורה בערבית יהודית צפון-אפריקנית. כל חמשת הכרכים, כרך לכל חומש, יצא לאור בשנת תרי"ד (1854) בליוורנו שבאיטליה. המחבר הוא מיכאל מכלוף. על פי הצהרת המחבר, הנזכרת בסוף ספר במדבר, מגמתו של ה'שרח' להיות 'שרח' לכל הקהילות הדוברות ערבית: מצרים, ארם (שהכוונה היא, ככל הנראה, לסוריה ולעראק), תוניס, אלג'יריה ומרוקו. ה'שרח' הוכן, ככל הנראה, בתוניס או באלג'יריה. על פי ההקדמה לספר בראשית, מטרת החיבור היא שהחיבור יהיה בידי המלמדים שילמדו על פיו את נערי בני ישראל ובידי אחרים שיזדקקו לו. עוד מטרה היא ללמדם "לדבר צחות" בערבית. כמו כן מסר המחבר בהקדמה: "תרגמתי בחמשה חומשי תורה בלשון ערבי אות באות ומלה במלה". כלומר, תרגומו מדויק ומילולי. ואף הוסיף שאם יש חילוקי דעות על ביאור תיבה, הוא תרגמה פעמיים ושלוש בתרגומים אלטרנטיביים.
המתרגם השישי הוא אליעזר פרחי. פרחי נולד בתוניס בשנת 1851 ונפטר ביוני 1930. הוא היה ציוני, שהלהיב את הציבור בנאומיו הציוניים, ופעל כדי להחדיר בליבם את אהבת ציון. פרחי גילה להיטות רבה להדפסת ספרים ולהפצת רעיונות שדגלו בעזרה לזולת, בהליכה בדרכי יושר ובהתרחקות מפשע. הוא גם עסק באופן מעשי בעבודה קהילתית-סוציאלית, שכללה עזרה לחולים, סיוע לנצרכים וענייני צדקה. כעשרים חיבורים ספרותיים חיבר פרחי בימי חייו הארוכים. ונוסף על כך ערך והוציא לאור כתב עת. הוא היה שותף בבית דפוס, ולאחר מכן ייסד עם בנו בית דפוס משלו, שנקרא 'מטבעת אלנסר'.
פרחי תרגם את התורה לבראשית במטרה שיהיה התרגום על פי העניין ולא מילה במילה כדי לעזור בהבנת הנקרא. כמו כן, הוא שאף ליצור בתרגומו מערך לשוני נמוך כדי לפשט את לשון ה'שרח' ולקרבה ללשונם היומיומית של הדוברים. אכן, בתרגומו לבראשית השתדל לכתוב בשפה יומיומית, ותרגם את מובן הפסוק הכולל על פי כללי התחביר. לפעמים הוא אף שינה את סדר הפסוקים כדי להבליט את התוכן הלוגי של האמירה המקראית, או השמיט את מילת השעבוד 'אן' [=כי] בין המשפטים. אולם, הוא נמצא מאמץ צורות 'שרח' וצורות גבוהות מובהקות הן משום חינוכו המשכילי וידיעותיו בערבית הספרותית הן משום כתיבתו הספרותית הענפה.
והמתרגם האחרון הוא מרדכי חי דיין. בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור מרדכי חי דיין מתוניס את תרגומו של ספר בראשית לערבית, שעליו שקד, לפי דבריו, יותר מארבעים שנה. דיין אמר שבלשון ה'שרח' יש ביטויים שאינם ברורים, ולכן הוא מצא לנכון להוציא תרגום משלו. לשון התרגום מלאכותית, ספרותית במידת מה, אך עם זאת רחוקה מן הערבית הספרותית. בתרגום ניכרת מדי פעם התחבטות, המתבטאת בהוספת צורות בסוגריים.
לאחר הצגת המתרגמים ננסה להבין כיצד זיהו את הגֹפר המקראי. שם עץ זה נזכר רק פעם אחת במקרא במעשה המבול: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד). החוקרים אינם מאוחדים בדעותיהם על מהות עצי הגֹפר. אבל, כולם תמימי דעים שזהו עץ מחטני, שאפשר לבנות ממנו ספינות, הואיל ובעצים המחטניים נמצאים חומרי שרף, השומרים עליהם מפני ריקבון.
השבעים והוולגטה תרגמו 'עצים מרובעים' או 'עצים מהוקצעים'. לפי התרגומים הארמיים והתלמוד, הגֹפר זהה לעץ הקדרוס, שהוא מין ארז. אונקלוס זיהה את הקדרוס עם 'אעין דקדרוס', שהם 'אעין דקדרינון' או 'קיסין קדרונין' שבתרגום יונתן. זיהוי זה, 'אעין דקידרינון', מובא במדרש בשמו של רבי נתן, המסיים: "הוא שוהה במים ואינו מרקיב" (מדרש הגדול נח, ו). כלומר, הגֹפר זוהה עם הקדרוס, כי העצה של הקדרוס חזקה ועמידה במים. זיהויו של עץ הקדרוס אינו ברור לחלוטין. ייתכן שהכוונה לארז או ליוניפרוס, ואפשר גם לקופרסוס. נראה שהכוונה בשם גֹפר לעץ התאשור (Cupressus), הידוע כיום כברוש. מוצאו של העץ מקפריסין. יש הסוברים ששמו היווני 'קופריסוס' בא לו מהגֹפר המקראי. אכן הוא אינו מרקיב, והוא שימש לפנים לבניית אוניות.
רס"ג תרגם 'כ'שב אלשמשאר'. נוה שלום מוסר שם שיונה אבן ג'נאח הסביר שם זה בשם רס"ג. אבן ג'נאח אומר ש"עצי הגֹפר הרי הם 'כ'שב אלשמשאר', ואני טוען, כי הכוונה ל'בקס' [=אשכרוע (Buxus sp.)]". אבן אלביטאר (רופא שחי בשנים 1197–1248) כותב על ה'בקס': "אנשי אלשאם מכנים אותו [את ה'בקס'] 'אלשמשאר', והוא מכונה ביוונית 'בקסיס'". האשכרוע דומה בענפיו ובפֵרותיו להדס. הוא גדל ביוון. מהעצה שלו היו עושים דלתות וספינות, מכיוון שהיא חזקה ועמידה נגד ריקבון. צבעו חום בהיר-צהבהב.
ייתכן שרס"ג זיהה את הגֹפר עם עץ האשכרוע, מכיוון שמבין צמחי 'אלשאם' שהיו קיימים בתקופתו הוא המתאים ביותר לשמש לבניית אוניות בשל עצתו הקשה והעמידה. לכן, רס"ג נקט בתרגומו עץ זה כדי להמחיש לציבור בני תקופתו את איכות העצה של הגֹפר. בחירתו זו נבעה מהפירושים שנתנו חז"ל לעץ הגֹפר, ולפיהם הוא עמיד במים וחזק. בעקבות רס"ג ובהשפעתו תרגמו כ"י ליידן, אבן סוסאן ואזנקוט 'כַ'שְב אֶל שַמְשַאר' (خشب الشمشار). אין ספק שתרגום זה שאוב מתרגום רס"ג, הואיל והשם 'שמשאר' אינו נפוץ וידוע בצפון אפריקה, שכן אבן אלביטאר כתב במפורש שֶכך כונה העץ בקרב אנשי 'אלשאם' . יש להעיר שגם בכתב יד שמוצאו מעראק נכתב כֹשב אל שמשאר. אולי אף הוא הושפע מרס"ג.[1]
לעומת זאת, בירדוגו תרגם 'אסנובאר'. ואילו דיין תרגם 'לוח סנובר', אבל בסוגריים הוסיף את השם העברי גופר. על פי המילונות הערבית הקלאסית, ה'צנובר' הוא אורן הסלע (Pinus pinea). הוא אינו גדל בר בארץ ישראל. אלא גדל בארץ ישראל בתור עץ תרבות בתקופת המשנה, התלמוד ובימי הביניים. כך תרגם רס"ג את התרזה הנזכרת בישעיהו מד, יד. התרגום 'צנובר' נובע, כנראה, ממסורת תרגום מקומית עתיקה במערב. עצם זה שהן בירדוגו הן דיין תרגמו 'צנובר' יכול לשמש ראיה לקיומה של מסורת 'שרח' אחידה וקדומה, לפחות במרוקו ובתוניסיה. ואולם, מסורת תרגום זו באה לידי ביטוי ב'שרחים' המוגרבים רק במאות המאוחרות, שכן, כפי שראינו לעיל, ה'שרחים' המוגרבים המוקדמים הושפעו דווקא מתרגום רס"ג.
אור נערב תרגם 'כ'שב אל סאג', שהוא עץ הטיק (Tectona grandis). עץ הטיק גדל בהודו, באפריקה ובעראק. הוא רם ונישא, רחב ממדים, והעצה שלו אינה נרקבת. הרבו להשתמש בו בתעשיית הבנייה בזכות העצה החזקה והיציבה שלו, ולכן יש הסוברים שתיבת נוח הייתה עשויה מעץ הטיק. נראה שבצפון אפריקה אכן הילכה מסורת, לפיה גֹפר הוא עץ הטיק, כשם שמצוין גם בדברי אלפאסי: "תבת עצי גֹפר – 'יקאל כ'שב אלסאג" [=יש אומרים עצת עץ הטיק]". ואולם, אין ספק שהשתרש שם יותר הזיהוי של הגֹפר עם עץ ה'צנובר', כפי שראינו לעיל.
פרחי תרגם 'עוד אלצנד' [=עצים תומכים]. פירוש המילה 'סנד' הן בערבית הספרותית הן בלהגי צפון אפריקה הוא משענת, סמוכה. הכוונה היא שהעצים המשמשים לבניית התיבה יהיו חזקים מאוד כדי שיוכלו לשאת משקל רב ולשמש סמוכה לציוד ולאנשים שעל התיבה. מתרגום זה עולה שפרחי סבר שהמילה גֹפר משמשת בתור שם תואר, המעיד על טיב העצה, ואינה מורה על שם של עץ מסוים.
לסיכום, כל המתרגמים סברו שהכוונה בגֹפר לעץ מחטני חזק העמיד במים. סברה זו נובעת מהתרגומים הארמיים, מהתלמוד ומהמדרשים. רס"ג זיהה את הגֹפר עם עץ האשכרוע. המתרגמים המוגרבים המוקדמים שאבו את תרגומם ישרות מתרגום רס"ג. ואילו בצפון אפריקה במאות המאוחרות מקובל יותר לזהות את הגֹפר עם עץ האורן. ברם, זיהוי זה אינו אחיד, שכן אור נערב זיהה את הגֹפר עם עץ הטיק, ופרחי סבר שהכוונה בגֹפר לשם תואר המעיד על טיב העצה ולא לשם עץ.
[1] כתב היד הוא תרגום ערבי לתורה: והוא תרגום מילולי הדוק. כתב היד נכתב בעראק ב-1733 (תצ"ג–תצ"ד). הוא כתוב בעברית באותיות ערביות, כלומר בערבית יהודית. מספר הסרט בספרייה הלאומית בירושלים הוא Ms. Heb. 8°1208. המעתיק הוא יחזקאל בן נסים דוד.
נקודת ראות 
תגובות
תודה רבה פעמיים. פעם אחת על הבחירה בחכמי המגרב ולא בחכמי אירופה, זה שינוי מבחינתי לפחות מבורך מאוד! הפעם השניה על ההסבר המקף והמרתק.
בבקשה. בכיף.