תחפושת היא לבוש, אביזרים, איפור וכדומה שאדם עוטה על עצמו כדי להידמות למישהו אחר או למשהו אחר. השורש של המילה הוא חפ"ש. ופעלים משורש זה נמצאים במקרא. למשל, "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ" (שמואל א כח, ח). רש"י כתב על אתר: "שינה בגדיו, וכן (מלכים א כב, ל) התחפש ובא במלחמה, וכן (איוב ל, יח), ברב כח יתחפש לבושי, וכן תרגם יונתן, ואשתני שאול".
המופע הראשון של המילה תחפושת היה רק ב-1927, כשראה אור המילון הגרמני-עברי של טור-סיני ולזר. בו הופיעה המילה תחפושת לצד התחפשות בתור תרגום למילה הגרמנית Verkleidung. שלוש שנים לאחר מכן כָלל יהודה גור את המילה במילונו. יצחק אבינרי ראה במילה תחפושת חידוש שלא לצורך. בעיתונות העברית הופיעה המילה לראשונה ב-1938. בעיתון דבר מ-8 בנובמבר 1938 כתוב כך: "הברית נגד הקומאינטארן בצורתה הראשונה שימשה, כמובן, תחפושת דיפלומאטית לדבר-מה ממשי יותר". כאן התחפושת היא במובן המופשט של שינוי צורה.
ביהדות מקובל להתחפש בפורים. מנהג התחפושות הוזכר לראשונה בספר אבן בוחן, שכתב ר' קלונמוס בן קלונמוס (1286–1328), וכך נכתב בו: "כי ישתגעו וכי יתהוללו… זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה כאחד הריקים". מקור המנהג להתחפש הוא, ככל הנראה, בקרנבלים שהיו באירופה, שבהם התחפשו המשתתפים. בקרנבלים הללו נערכו בתקופה הקרובה לחג הפורים. והיהודים ביקשו להתחקות אחר הנוהג להתחפש, וניצלו לשם כך את חג הפורים. ההשפעה של הקרנבלים באירופה ניכרה בתהלוכות העדלאידע שנערכו בתל אביב בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. באותן תהלוכות היו המשתתפים מתחפשים בשלל תחפושות.
נקודת ראות 