תרופות בשימוש הראשונים בכפר תבור

בראשית המאה העשרים היו מי המושבה כפר תבור רעים ונאלחים. ולכן, מחלות העיניים והקדחת היו שגורות במושבה. גם הכולרה פגעה בבריאות. באותה תקופה סוגי הטיפולים והתרופות המקובלים היו חוקן, כוסות רוח, חינין, מלח אנגלי ושמן קיק. את כל הטיפולים הללו העניק בדרך כלל הפלדשר, שהיה מעין עוזר רופא. השכלתו הרפואית הייתה מצומצמת מִשל רופא. סוגי רפואות אלו בכלל היו מקובלים בכלל באותה תקופה, כמו שמפורט להלן.

חוקן – חוקן היה כלי קיבול לנוזלים, שאליו מחובר צינור להזרמת הנוזלים דרך פי הטבעת אל המעיים. המטרה הייתה לנקות את המעיים. תיעוד לכך בספרו של דב סדן מושב לצים: "מעשה בר' יוסיל מלמד בברוד ישן, שהיה עוסק גם ברפואות וכל שבא לפניו ואמר: אני חושש באצטומכא [=קיבה], אני חושש במעיים, אני חושש במרה וכיוצא באלה, היה פוסק: חוקן".

בנקס (כוסות רוח). באַנקעס היא מילה ביידיש, ומשמעותה כוסות רוח. השתמשו בכוסות רוח לריפוי הצטננויות, שפעות ודלקות ריאות. את הכוסות טבלו במים חמים. והצמידו אותן לגב במעין ואקום. תיעוד לכך בספר המושבה שלי של אהוד בן עזר: "לאחר כרבע שעה יצא הרופא מהחדר ואמר לשיינע-פשה: 'גרשוני כבר ישן. אם הצטנן, תקראי לפלטשר [=חובש] שיעמיד לו כוסות-רוח'".

חינין – לשם הגנה מפני קדחת שנגרמה ממלריה או ממחלות חום אחרות הקפידו רוקחי המושבות להכין כדורי חינין בכמויות גדולות ולחלקם בתוספת שמן קיק. למעשה שתי התרופות האלה ניתנו אוטומטית במקרה של עלייה בחום הגוף. בחיבור בגליל של מנחם שינקין הוא כותב על עתלית. ויש בדבריו עדות לשימוש בחינין: "עתה נבנתה המושבה וסובלים מקדחת, עד שגם כל ילד מחויב לבלוע בכל יום אבקת חינין".

מלח אנגלי: הוא מגנזיום גופריתי. הוא נועד לריקון מעיים. מלח אנגלי היה טוב לבחילות ולכאבי בטן. במקרים של הרעלת מזון ניתן מלח אנגלי כדי לרוקן את המעיים. מסופר על בן-גוריון שבתחילת יולי 1928 נסע לתורכיה. שם סבל מכאבי בטן, וחשש שחלה בדיזנטריה. לכן בלע כמויות רבות של מלח אנגלי. מלח אנגלי נזכר גם בסיפור "בין עדן ותימן" של מהלל העדני: "…זה חמישה ימים שאני מכניס בּלי להוֹציא, וּכבר שתיתי פּעמַים שמן־קיק וּפעמַים מלח אנגלי וּללא הוֹעיל".

שמן קיק – הוא שמן צמחי, המופק מהצמח קיקיון מצוי. היו מקובל לשתות ממנו מפני שהוא טוב לבריאות. השתמשו בשמן קיק בתור סם משלשל. הוא היה תרופה לעצירות. ביצירה זעזוע ראשון של אהרן ראובני מסופר שהכריחו את הילדים לשתות שמן קיק: "– כך נאה לך וכך יאה לך, – היתה אומרת. – הראיתם ילד זולל שכזה! מכל מקום, אל ה'החדר' לא היתה שולחת אותו באותו יום. ואין טוב בלי רע: יש שהיתה מכריחה אותו לבלוע כף שמן קיק; והוא שונא שמן קיק!"