המילה חמצן התחדשה במילון למונחי כימיה משנת תרפ"ח (1928). המחדש היה יחיאל מיכל פינס (1843–1913), סופר ציוני. הוא בחר במשקל פַּעְלָן, וקבע שאותיות השורש יהיו חמ"ץ, כמו oxygen באנגלית מן ὀξύς (אוֹקְסִיס), 'חומצה' ביוונית. המקור בתפיסה מדעית שרווחה בעבר, ולפיה חמצן הוא יסוד שיוצר חומצות. אליעזר בן-יהודה הציע את המילה אבחמץ, אך מילה זו לא נקלטה בשפה.
ולסיום, בדיחה על חמצן לכבוד פסח:
לניקוי ולהברקת כלי המטבח לקראת הפסח נזקקה אישה למעט חומץ …מיהרה האישה לחנות וביקשה בקבוק חומץ. המוכרת סירבה לבקשתה, והבהירה לה שהחנות כבר הוכשרה לפסח, והחומץ חמץ. המוכרת הסבירה לאישה שהמילה חומץ מכילה בתוכה את המילה חמץ, והוסיפה: "ולא יזיק לך בכלל לחיות שבוע בלי חמץ" ….
בתגובה שאלה האישה את המוכרת: "ומה את נושמת עכשיו?"
ענתה המוכרת: "אני נושמת חמצן".
אמרה לה האישה: "את יודעת שחמצן הוא חמץ, כי הוא מכיל בתוכו את המילה חמץ? אז לא יזיק לך לחיות שבוע בלי חמצן, הואיל שהוא גם כן חמץ…"
נקודת ראות 
תגובות
מעניין כרגיל. תודה והמשך חג שמח
מתוךהספר: "לגופן של מילים". …
מן השורש ח-מ-ץ נגזרו למשל 'חומץ הבישול' וגם 'החומצה המלחית'. גם חִמְצָה, שמו העברי של החומוס, קשורה לאותו שורש וגם הצמח חמציץ (oxalis) ומרק החֲמִיצָה שטעמם חמוץ.
בעברית כל הקשור בשורש ח-מ-ץ מקורו בחָמֵץ שבתנ"ך. כשיצאו בני ישראל ממצרים "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות יב 39). אילו היו מתמהמהים היה הבצק מחמיץ, טעמו היה נעשה חמוץ, ומכאן היום להחמיץ הזדמנות משמעו 'להשתהות עד שהיא חומקת מן הידיים'.
הטעם החמוץ המלווה חומצות למיניהן הוליד ביטויים אחדים: התחמץ לבבו, על פי ספר תהילים (וגם נחמץ לבבו), כלומר הצטער והתרגז; החמיץ את פניו בעבה"ח – הביע חוסר שביעות רצון.
תודה רבה.