Category Archives: ההיסטוריה של הרפואה

על אוזן המן

בינואר 1912 קבע ועד הלשון שהשם שיינתן למילה הגרמנית Mohntaschen (ביידיש: מאָן טאַשן) הוא אוזני המן. נשאלת השאלה מדוע ועד הלשון לא נתן את התרגום העברי למילה זו, שהיא כיסי פרג. אכן, שמעון ברנפלד, היסטוריון, פובליציסט וחוקר המקרא מתרעם על חידוש זה. כך הוא כותב בעיתון הצפירה בגיליון 56 מא' בניסן תרע"ב: "ההמון בארצות הצפון והמזרח משתמש במלה המונית 'המן-טאשען'. מה הטעם למלה זו? זהו עסק למחקר הפסיכולוגיה העממית, שאין כאן מקומו. בכל אופן לא נכנסה מלה זו (ועמה גם המושג ההמוני) לא אל שפתנו, שהיא שפה אצילית כל כך, ולא אל שפת השפות שידברו בהם יהודים. באו 'מניחי הלשון' בא"י וזכו אותנו במלה עברית חדשה: 'אזני המן'. המלה ההמונית הזאת היא מנקרת מהעת ההיא במחי וצורמת את אזני. כאשר ראיתי את החדוש הזה, אמרתי לעצמי: אין אלו מרחיבי שפתנו, אלא אנשי לצון". להמשיך לקרוא

פירושיו הייחודיים של הרמב"ם לאפוריזמים של היפוקרטס

באתר של הקונגרס העולמי למדעי היהדות פורסמה הרצאה שלי על פירושיו הייחודיים של הרמב"ם לאפוריזמים של היפוקרטס. להלן קישור להרצאה:

http://jewish-studies.org/imgs/uploads/proceedings/pri-hadar.doc

היפוקרטס וחיבורו האפוריזמים

היפוקרטס נחשב לגדול הרופאים של יוון העתיקה, אשר השפיע באופן יסודי על התפתחות תורת הרפואה שאחריו, ולכן זכה לכינוי אבי הרפואה. על חייו של היפוקרטס ידוע מעט מאוד. הוא נולד באי קוס בשנת 460 (?) לפני הספירה. הוא היה בן למשפחה שבה עברה חכמת הרפואה מאב לבנו, ואת ידיעותיו הראשונות קיבל מאביו. אחר כך עבר לאתונה, משם נדד לתיסליה, תאסוס, לאריסה ואסיה הקטנה ולבסוף נפטר בלאריסה בשנת 370 (?) לפני הספירה.

שמו של היפוקרטס נתפרסם בזכות "האוסף ההיפוקרטי" Corpus) (Hippocraticum, שהוא אסופה של כ-70 חיבורים רפואיים, שכתובים ביוונית, ושלא רק היפוקרטס כתבם, אלא גם רופאים יוונים מתקופות ומאסכולות שונות. האוסף ההיפוקרטי כלל את שבועת היפוקרטס, והיא נעשתה בסיס לכל השבועות המאוחרות, כולל היהודית.

גדולתו של היפוקרטס הייתה שהשכיל לאסוף את המידע הרפואי שהיה קיים בזמנו, לנפות ממנו את האמונות הטפלות ואת המאפיינים הדתיים ולהפכו למדע המבוסס על תצפיות ועל ניסויים. להלן פירוט של יסודות תורתו: לכל מחלה יש מהלך טבעי משלה. מקור המחלה הוא הִשְתנות מרכיבי גוף האדם (הליחות), ומהלכה משתנה בהשפעת תנאים חיצוניים של אקלים, גאוגרפיה, דיאטה ועוד. במהלך המחלה יש עתות משבר, שבהן טבע הגוף נלחם עם המחלה. במקרה של ניצחון הטבע, האדם מבריא; ואם לאו, הוא מת. תפקידו העיקרי של הרופא הוא לסייע לטבע לגבור על המחלה. על הרופא לדעת גם את מהלך המחלה ולחזות מראש את סופה.  

החיבור האפוריזמים

חיבור זה, המכונה גם פרקי היפוקרטס, מכיל שבעה מאמרים, הבנויים בצורת אִמרות (בסך הכול 412 אִמרות). המאמר הראשון עוסק בשני נושאים עיקריים: הנהגת המזון והרקת הגוף. המאמר השני דן בנושאים הקשורים בהנהגה נכונה בתחומים כמו שינה, פעילות גופנית ותזונה וכן בתיאור מהלך החולאים החדים. המאמר השלישי עוסק בשכיחות המחלות לפי עונות השנה ובשכיחות המחלות בגילאים השונים. המאמר הרביעי עוסק בשימוש בתרופות הרקה, בהפרשות פתולוגיות, בזיעות, בתיאור הקדחות ובהפרעות במערכת דרכי השתן. המאמר החמישי עוסק במיילדות ובסיבוכי הריון. המאמר השישי והשביעי עוסקים בעיקר בשלשולים, בטחורים, בשיקוי (אסציטס), במחלות ריאה, במחלות כליות, בשלפוחית השתן, בחולי הרגלים (פּוֹדַגְרָה) ובהפרעות במתן שתן.

החיבור האפוריזמים יצא, ללא ספק, תחת ידי היפוקרטס. הוא נחשב לחיבור הפופולרי והחשוב ביותר באוסף ההיפוקרטי ולאחד מספרי היסוד של הרפואה העתיקה, מכיוון שהוא הקיף את כל הידע שהצטבר בתחום הרפואה עד תקופתו. החיבור היה נר לרגלם של רופאים ומשכילים במערב ובמזרח יותר מאלפיים שנה, ונחשב ל"תנ"ך" של הרפואה. החיבור הזה, כשאר החיבורים באוסף ההיפוקרטי, אינו מזכיר את האלים כלל, ובכך הוא מעמיד את העיסוק ברפואה כתחום מקצועי-מדעי, העומד בפני עצמו ושאינו קשור לדת או לאמונות תפלות או למילות כישוף.

ההשפעה והחשיבות שלו היו כה גדולים, עד כדי כך שאפילו בבתי הספר לרפואה באירופה של ימי הביניים והרנסנס נהגו לבחון את הסטודנטים לרפואה בבחינות הגמר בין היתר גם על החיבור האפוריזמים. האפוריזמים היה פופולרי ביותר אף בקרב תלמידים שלא התמחו ברפואה, כמו שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הרמב"ם בחיבורו פירוש לפרקי אבוקראט:

ובעבור שראיתי ספר הפרקים לאבוקראט גדול התועלת, יותר מכל ספריו, ראיתי שאפרשם, כי הם פרקים ראוי שידעם על פה כל רופא; אבל גם זולת הרופאים ראיתים מלמדים אותם על פה לנערים אצל מלמדם, עד כי פרקים רבים מהם ילמדם על פה מי שאינו רופא, כלומר הקטן מן המלומד.

הפופולריות של החיבור האפוריזמים וחשיבותו באו לידי ביטוי במספר הרב של התרגומים שהוכנו לחיבור, בעיקר בשפות הערבית, העברית, הסורית והלטינית. קיימים כ-140 כתבי יד של החיבור ביוונית, 232 בלטינית, 70 בערבית ו-40 בעברית ואחד בסורית. חיבור זה של היפוקרטס יצא אף לאור עשרות פעמים במהדורות רבות כמעט בכל שפה מודרנית. ההדפסה הראשונה יצאה לאור ב-1476 בשפה הלטינית.

כמו כן זכה החיבור האפוריזמים למספר רב של פירושים. נוצר צורך לפרש את החיבור הזה הואיל והיפוקרטס כתב את המידע הרפואי שבספרו בתמציתיות רבה בלי לתת הסברים או רקע נלווה. קלאודיוס גלינוס, בן המאה השנייה לספירת הנוצרים, גדול הרופאים של העולם הרומי אחרי היפוקרטס, וחוקר בולט באנטומיה, פיזיולוג, פיזיקאי, מנתח ופרמקולוג, כתב את הפירוש החשוב ביותר לחיבור האפוריזמים.

 

 

הדברים מבוססים על פרק מתוך עבודת הדוקטורט של הדר פרי, ששמה "חיבורו הרפואי של יוסף בן יהודה אבן עקנין 'אכ'תצאר שרח גאלינוס לפצול אבוקראט': מקומו בהגותו של אבן עקנין ובמסורת הפרשנית לפרקי היפוקרטס".

תורת המזגים והליחות

הבסיס של הרפואה הקלסית הייתה תורת המזגים והליחות. על פי תורה זו, בכל בעלי החיים ובכללם האדם קיימים ארבע ליחות יסודיות: ליחה אדומה, ליחה לבנה, מרה צהובה ומרה שחורה. הליחה הצהובה חמה ויבשה; הליחה האדומה חמה ולחה; הליחה הלבנה קרה ולחה והליחה השחורה קרה ויבשה.

 

הליחות מבטאות את מזגו ואת אופיו של האדם וכן הן מורות על התנהגותו מבחינה פיזית ונפשית. המזיגה בין הליחות והרכבן היחסי בגוף משתנים מאדם לאדם, ומכאן ההבדלים בין המזג (טמפרמנט) של אדם אחד לזה של משנהו; יש מהם פלגמטים (אדישים ואיטיים באופיים), כולריים (רגזנים) או מלנכוליים (נוטים לדיכאון).

 

הבריאות מבוססת על איזון הולם בין ארבע הליחות ותכונותיהן, והמחלות נגרמות מהפרת האיזון ביניהן. הטיפול הרפואי בעיקרו נועד להחזיר את האיזון לגוף האדם. הדבר נעשה באמצעות מזונות וחומרי מרפא או תכשירים רפואיים שיגרמו להרקה, היינו להרחקת הליחות המיותרות. לדוגמה, לריפוי מחלה שנגרמת מעודף ליחה אדומה נהגו להקיז את דמו של החולה כדי להחזירו לאיזון. ליחות רעות אחרות אפשר לסלק בדרכים טבעיות עם ההפרשות: השתן, הצואה, הזיעה ודם הווסת או באמצעות פעולה יזומה: חוקן או גרימה להקאה או ליריקה.

 

שיטות הטיפול האלה היו קיימות עד למאה השש-עשרה באירופה ועד למאה העשרים בארץ-ישראל. הוכחה לכך אפשר למצוא בסיפורו של שמעון מטביוב מכפר-תבור. המספר מעיד שנעשה לו חוקן כדי להוציא רעלים מגופו. הסיפור אירע בשנות העשרים של המאה העשרים, והוא לקוח מתוך הספר כשסבא היה ילד: סיפורי ותיקים מכפר תבור: "באחד מימי הקיץ קטפתי משיח הצבר שליד ביתי 'סברס', גלגלתי אותם בחול, (כדי שירדו מרבית הקוצים), רחצתי, קילפתי והתחלתי לזלול…. לא חלפו שעתיים וכאב בטן עז תקף אותי… כשראתה אמי כי מצבי לא משתפר, הלכה להזעיק את הרופא. למרבה הצער, יום זה לא היה יום ביקורו. הוא עמד לבוא רכוב על חמורו רק בעוד שלושה ימים. בצר לה פנתה אמי אל הרוקח, והוא המליץ לעשות לי חוקן".

 

מאחר שלכל אדם איזון ליחות ייחודי, גם הטיפול במחלה צריך להיות ייחודי, וכל אדם טופל לפי מזגו האישי. לשם כך היה על הרופא המיומן לקבוע תחילה את מזגו של החולה בעת הטיפול. לאחר מכן היה עליו לאבחן את ההפרעה באיזון שבין הליחות ולהתאים לחולה תרופות בעלות תכונות נגדיות כדי להחזירו לאיזון המתאים. משום כך סווגו גם חומרי המרפא והמזונות לפי תכונות היסוד (חם ולח, חם ויבש, קר ולח וקר ויבש). הרפואה הקלסית, למעשה, לא הבחינה בין מזונות ובין סממני מרפא מובהקים.

 

חומרי המרפא הקדומים הופקו מן הצומח, מן החי, מן המחצב וממקורות אחרים וחולקו לשתי קבוצות עיקריות: תרופות נפרדות (פשוטות) ותרופות מורכבות. הרפואה הושתתה על הריפוי באמצעות חומר המרפא הבודד (הנפרד). אם לא היה די בתרופה נפרדת כדי להתגבר על המחלה, נעשה שימוש בתרופה מורכבת, שהיא הרכב של כמה חומרי מרפא נפרדים. השימוש בחומרי מרפא מורכבים נועד בעיקרו לטפל במחלה מורכבת ובגורמיה השונים באמצעות סממנים אחדים שפעלו בו-בזמן ובמשולב.