ארכיון קטגוריה: הלשון העברית

סנאי

הסנאי הוא סוג של בעלי חיים יונקים מכרסמים, השוכנים על עצים ביערות ומטפסים ומדלגים בין ענפיהם בזריזות. הסנאי ניכר בזנבו הארוך והשעיר מאוד. השם סנאי הוא קיצור מ"חולדת הסנאים", אחד ממיני החולדות שנזכרו במשנה, שהיה מקונן בשיחי הסנה. כך כתוב במסכת כלאים, פרק ח, משנה ה: "הַפְּרוּטִיּוֹת אֲסוּרוֹת, וְהָרַמָּךְ מֻתָּר; וְאַדְנֵי הַשָּׂדֶה, חַיָּה; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְטַמְּאוֹת בָּאֹהֶל כָּאָדָם; הַקֻּפָּד וְחֻלְדַּת הַסְּנָיִים, חַיָּה; חֻלְדַּת הַסְּנָיִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמֵּא כַזַּיִת בְּמַשָּׂא, וְכָעֲדָשָׁה בְּמַגָּע". במילונו של בן-יהודה מלון הלשון העברית הישנה והחדשה אין בכלל ערך סנאי, אלא רק הערך חולדת הסנאים.

החלו להשתמש במילה סנאי רק בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. למשל, בעיתון גן השעשועים מ-4 בינואר 1900 נכתב: "בלב מלא שמחה שב ראובן לדרכו בלכתו ביער הלאה והנה סנאי (ביעלקא) מטפס על אחד העצים…" ביעלקא (белка) הייתה מילה נפוצה לסנאי באזורים דוברי רוסית. היו כמה הצעות כיצד לכנות בעברית את בעל החיים. למשל, הוצע לכנות בעברית את הסנאי בשם בעל החיים המכוּנה כוח, שהוא סוג של לטאה. עוד הצעה הייתה לכנות את הסנאי קרן האלוני, שהוא תרגום מילולי של השם הגרמני (Eichhörnchen).

חייל

אליעזר בן יהודה הוא שחידש את המילה חייל. היא הופיעה לראשונה בסוף המאה ה-19. לפני כן היה נהוג להשתמש בביטוי "איש צבא". למשל, ביצירה "יוסף טרומפלדור" של יוסף חיים ברנר כתוב: "את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה והוא גם אז איש-צבא. רק איש-צבא". ואילו במקרא היה מקובל הביטוי איש חיל להוראת חייל או אדם הראוי לשרת בצבא, כלומר לוחם טוב, חזק ואמיץ, כגון "וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ" (שופטים ג, כט). במילון הלשון העברית הישנה והחדשה של בן-יהודה כתוב כך: "אחד מאנשי הצבא, נהוג בדבור העברי בא"י, וכבר השתמשו בו הרבה בספרות העברית". אליעזר בן-יהודה בחידושו הושפע מן המילה הערבית خيال (קרי: חַ'יַאל), שפירושה פרש, איש צבא מחיל הרוכבים.

צעצוע

המילה צעצועים (רבים של צעצוע) היא מילה יחידאית במקרא. היא מוזכרת בדברי הימים ב ג, י: "וַיַּעַשׂ בְּבֵית-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כְּרוּבִים שְׁנַיִם–מַעֲשֵׂה, צַעֲצֻעִים; וַיְצַפּוּ אֹתָם, זָהָב". היו שפירשו צעצועים צורה חלופית לשעשועים. ומאחר שמונח זה חל על תינוקות, התקבלה הדעה שלכרובים היו פני תינוקות. הכוונה בכרובים ליצורים מיתולוגיים מכונפים, המורכבים מווריאציות שונות של חיות ואנשים: ראש של אדם, גוף של אריה וכנפי נשרים. היו גם שפירשוה צאצאים, וגם על פי פירוש זה עניינה תינוקות. רש"י, למשל, פירש באופן זה. הוא כתב על אתר: "דוגמתו (ישעיהו כ"ב) הצאצאים והצפיעות ותרגומו ובניא תבנית ילדים וילדות עשה לכרובים כרביא ושל עץ היו ושוב ויצפהו זהב (ובמלכים א' ו') ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן וכל מה שבפנים מעץ אינו רוצה להזכיר בזה הספר משום כבודו".

אחרים גזרו את המילה מלשון צוע בערבית, שפירושה ליצור או לעצב על ידי יציקת מתכת. והיו שתיקנו את המילה וגרסו מֵעֵצִים לפי הנאמר במלכים א ו, כג שהכרובים היו עשויים עצי שמן. בעברית החדשה התקבלה המשמעות של כלי למשחק ולשעשועים בהשפעת המילה ביידיש צאַצקע, שפירושה צעצוע. למשל, בעיתון המליץ מ-18 בפברואר 1873: "ממחרת יום ו' 17 יאנואר באו המקטרג והחוקר, הרופא של הערכאות, ואחד השוטרים למעון באלליאק אל החדר אשר שם הילדה האומללה, וסביבה כלי משחק וצעצועים למכביר".

רישום תקני של מסמכים בארכיונים

בארכיונים תיעודיים מופקדים מסמכים שמתעדים את העבר. על כל מסמך מפורט בכמה משפטים במה הוא עוסק. במאמר זה ניתנות עצות לכתיבה נכונה של תיאור המסמכים. כשההסבר על המסמך כתוב נכון וברור, קל יותר למעיין למצוא את מה שהוא מחפש. להלן כמה עצות לכתיבה תקנית:

להמשיך לקרוא

השפעת הערבית על העברית

בימי תור הזהב של יהודי ספרד גברה השפעת הערבית על הלשון העברית. המתרגמים הגדולים, ובעיקר בני תיבון, נזהרו אומנם משאילת מילים מערבית, אך תרגומיהם היו לרוב תרגום כצורתו, מילוליים. ולפיכך נאלצו ליצור מילים עבריות חדשות, מונחים בעיקר, ברוח הערבית. עיקר השפעת הערבית בימי הביניים הייתה לא בהשאלת מילים, אלא בהרחבת הלשון וגם בצמצומה באפיקים מסוימים: הרחבה – יצירת מונחים רבים מופשטים, כגון איכות וכמות, וריבוי תארים שנגזרו משמות, כגון גשמי, רוחני וחומרי; דרכי הבעה מסוימים במחקרים דתיים ופילוסופיים – יש בהם משום הרחבה וצמצום כאחד, וטביעותם ברוח הלשון הערבית מנעה את סגנון התרגומים התיבוניים מהיות דוגמה לסגנון עברי בתקופות שלאחר כך.

בתקופת ימי הביניים שאלה העברית מן הערבית כשלושים מילים, כגון אקלים, מרכז, חוקן, צדף, צמג, אופק, משמש, צבר וקוטר. את רוב המילים הערביות שחדרו ללשון העברית בשני הדורות האחרונים יש לזקוף לזכות אליעזר בן-יהודה, כגון אבזם, אדיב, בורג, בטנה, במיה, טפיל, חושחש, תיל, רשמי, תאריך, תמרון (בערבית تمرين תרגיל), תעריף (בהשפעת הפועל عرف ידע, הכיר), צמיג (על פי המילה صمغ גומי), מחסן (בערבית مخزن), ומכאן מחסנאות, מחסנאי ומחסנית, סבון וריבה (על פי הערבית مربى = ממרח מתוק עשוי מפירות מבושלים בסוכר או בדבש). מובן מאליו שמילים המציינות מושגים ערביים מיוחדים עברו אל העברית בצורתן הערבית: שיח', מופתי, סלטאן, בדווי, רמדאן, קוראן ומֻכְתר (ראש הכפר הערבי). ומהלשון הערבית המדוברת באו לנו מילים דיאלקטיות, כגון זִפְתְּ, מבסוט, צ'יזבאט, טִיאַרַה (עפיפון), מילת הזירוז יאללה וחלס (חסל).

פסנתר

פסנתר הוא כלי נגינה המורכב ממיתרים, קלידים ופטישים הנתונים במסגרת עץ. הפסנתר נמנה הן עם משפחת כלי המיתר הן עם משפחת כלי ההקשה. שמו המקורי של הפסנתר הוא Pianoforte,  והוא חיבור של piano ("חלש") ו-forte ("חזק") על שום היכולת לשלוט על חוזק הצליל שהוא מפיק באמצעות עוצמת הלחיצה על הקליד: צליל חלש – פיאנו – וצליל חזק – פורטה, שלא כמו קודמו צ'מבלו. בשפות רבות נקרא הפסנתר עד היום "פיאנו" (Piano) בתור קיצור לשם זה.

להמשיך לקרוא

חנטריש

המילה חנטריש היא סלנג בעברית. משמעויות המילה חנטריש הן 1. חסר חשיבות וערך, כגון בעיתון חדשות מ-26 באוקטובר 1984 נכתב כך: "'אתה חנטריש, אתה לא שופט!', קרא הנאשם… לעברו של השופט…, לאחר שזה גזר עליו עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי"; 2. בלוף, דברים בטלים, להד"ם, כגון בעיתון מעריב מ-30 בספטמבר 1987 נכתב כך: "המעשה שלהם הוא חנטריש. אילו היה אמיתי, לא היו יוצאים במסע פרסום רעשני"; 3. אדם חסר אישיות, כגון "אמרה היא לי בקול אדיש: 'תפסיק לבכות יא חנטריש!'" (יהודה אטלס, אהבתי ילדה מכיתתי).

להמשיך לקרוא

פרחח

המילה פרחח נזכרת בספר איוב (ל, יב): "עַל-יָמִין, פִּרְחַח יָקוּמוּ: רַגְלַי שִׁלֵּחוּ; וַיָּסֹלּוּ עָלַי, אָרְחוֹת אֵידָם". מילה זו יחידאית במקרא, המציינת, כנראה, אדם צעיר. שורש השם הוא "פרח", וממנו נגזרות מילים, כגון פרחי כהונה ואפרוח. ראב"ע, למשל, כתב על אתר: "פרחח – קטנים; כאשר הם פורחים". גם רד"ק ראה במילה פרחח אדם צעיר בכותבו על אתר: "'על ימין פרחח יקומו' (איוב ל, יב) בהכפל הלמ"ד ופירושו הקטנים והנערים יקומו על ימינו ללעוג עליו. וכן נקראו קטני העופות 'אפרוחים': 'אפרוחים או ביצים' (דברים כב, ו), וכן בדברי רבותינו ז"ל (יומא א, ז): 'פרחי כהונה' והם בני הכהנים והנערים". על סמך הפסוק באיוב התפתחה המשמעות של אדם ריקן וקל דעת. למשל, קארל צ'אפק בחיבורו הנס במגרש כותב כך: "… ובסוף הודה מקרב לב, כי הוא היה נער טוב ומנומס ולא פרחח שכזה, כמו צעירים רבים בימינו".

אך שלא כמו הפירושים שהובאו, רב סעדיה ראה במילה פרחח פרח. הוא תרגם פרחח 'עכאריש', והסביר שם את תרגומו: "ואלעכרש הוא נוע מן אלשוך" [=ואלעכרש הוא ממיני הקוצים]. במילונות הערבית כתוב כך: "אלעכרש נבאת שבה אלת'יל כ'שן אשד כ'שונה מן אלת'יל תאכלה אלארנב" [=אלעכרש צמח דומה ליבלית, קשיח, קשיחותו גדולה מן היבלית; משמש מאכל לארנבות]. בשם עכריש ידועים צמחים שונים, ובהם: מין של חרשף (כינוי לצמחים דמויי ארטישוק) או צמחים זיפניים, כגון בר עכנאי זיפני (Echiochilon fruticosum) או דבקה זיפנית (Galium aparine).

תחפושת

תחפושת היא לבוש, אביזרים, איפור וכדומה שאדם עוטה על עצמו כדי להידמות למישהו אחר או למשהו אחר. השורש של המילה הוא חפ"ש. ופעלים משורש זה נמצאים במקרא. למשל, "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ" (שמואל א כח, ח). רש"י כתב על אתר: "שינה בגדיו, וכן (מלכים א כב, ל) התחפש ובא במלחמה, וכן (איוב ל, יח), ברב כח יתחפש לבושי, וכן תרגם יונתן, ואשתני שאול".

המופע הראשון של המילה תחפושת היה רק ב-1927, כשראה אור המילון הגרמני-עברי של טור-סיני ולזר. בו הופיעה המילה תחפושת לצד התחפשות בתור תרגום למילה הגרמנית Verkleidung. שלוש שנים לאחר מכן כָלל יהודה גור את המילה במילונו. יצחק אבינרי ראה במילה תחפושת חידוש שלא לצורך. בעיתונות העברית הופיעה המילה לראשונה ב-1938. בעיתון דבר מ-8 בנובמבר 1938 כתוב כך: "הברית נגד הקומאינטארן בצורתה הראשונה שימשה, כמובן, תחפושת דיפלומאטית לדבר-מה ממשי יותר". כאן התחפושת היא במובן המופשט של שינוי צורה.

ביהדות מקובל להתחפש בפורים. מנהג התחפושות הוזכר לראשונה בספר אבן בוחן, שכתב ר' קלונמוס בן קלונמוס (1286–1328), וכך נכתב בו: "כי ישתגעו וכי יתהוללו… זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה כאחד הריקים". מקור המנהג להתחפש הוא, ככל הנראה, בקרנבלים שהיו באירופה, שבהם התחפשו המשתתפים. בקרנבלים הללו נערכו בתקופה הקרובה לחג הפורים. והיהודים ביקשו להתחקות אחר הנוהג להתחפש, וניצלו לשם כך את חג הפורים. ההשפעה של הקרנבלים באירופה ניכרה בתהלוכות העדלאידע שנערכו בתל אביב בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. באותן תהלוכות היו המשתתפים מתחפשים בשלל תחפושות.

שבץ

המילה שבץ נזכרת פעם אחת במקרא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲמָד-נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי–כִּי אֲחָזַנִי, הַשָּׁבָץ: כִּי-כָל-עוֹד נַפְשִׁי, בִּי" (שמואל ב א, ט). פירוש המילה הוא רטט, פלצות. רש"י כותב על אתר: "(תרגום) אחדני רתיתא: ומדרש אגדה (ראה ילקוט שמעוני רמז קמא), משום עון הכהנים שהרג, וכתוב בהן (שמות כח ד), כתנת תשבץ".

בעברית החדשה משמעות המילה שבץ היא הפסקה פתאומית של תפקוד המוח, המתבטאת באיבוד ההכרה והתנועות הרצוניות, בעוד הנשימה ומחזור הדם ממשיכים בפעולתם (בלעז apoplexy). משמעות זו נכנסה למילון למונחי רפואה של האקדמיה ללשון העברית משנת 1990. כבר בסוף המאה ה-19 החלו להשתמש במילה שבץ לתיאור שבץ המוח או הלב. למשל, בעיתון המליץ מ-28 במאי 1898 כתוב: "רבנו נפטר בלילה, כי אחזהו שבץ המח". אך עדיין המשמעות של רעדה נמצאת בשימוש. לדוגמה, ביצירה ג'ומעה אלאהבל של יצחק שמי כתוב כך: "מדי רגע היה גופו מתנודד כמתוך שבץ ורעדה עברה כולו כאשר ירעד עלה מוז בסער". כיום משתמשים במונח אירוע מוחי במקום שבץ במוח. למשל, אילת נגב במסה שלה "אריה זקס: בחלומות שלי, אני עף" כותבת כך: "זקס יצא לנשף, קרא משיריו. למחרת שוב חש חולשה בכל צד שמאל. 'הלכתי לפרופסור בהדסה', שהרופא שלי המליץ עליו. עשו לי בדיקות סי.טי, והתברר שעברתי סי.וי. איי קל – שבץ במוח, מה שקוראים אירוע מוחי.