עצמאות

פירוש המילה עצמאות הוא עמידה ברשות עצמו, אי-תלות באחרים, אוטונומיה. את המילה עצמאות חידש איתמר בן אב"י (1882–1943), בנו של אליעזר בן-יהודה. בן אב"י קרא לאוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור ב-1961, "עם שחר עצמאותנו". בספרו מסר בן אב"י שהמציא את המילה בשנת 1908 כאשר שהה בברלין:

המהפכה התורכית היא שהציתה בי את החלום ל"מהפכה עברית". הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות (כבר אז יצרתי מלה זאת למלה הלועזית Autonomia) העברית בכל תפארתה. כארמנים, כסורים, כלבנונים, כאלבנים, כתימנים, כערבים, גם הם – נעשה גם אנחנו, ויחד אתם ניצור את הקהיליה העותמנית, שבקרבתה ישותפו כל עממיה כולם לאחידה מוצקה אחת.

אך המילה עצמאות נזכרה לראשונה רק בשנת 1920. בעיתון דאר היום מ-6 בספטמבר 1920 נכתב כך: "… אלא שלשתי ערים אלו תנתן עצמאות עירונית רחבה, בהתחשבות עם מעמדן הכלכלי המיוחד של ערים אלו ביחסן לערי ההרים".

המילה עצמאות עצמה נסמכת על המילה עֶצֶם, המופיעה בתנ"ך, המציינת את הגוף, כגון "וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" (בראשית כט, יד). בלשון חכמים רגילות צורות דוגמת עצמו, עצמ', והצירופים ברשות עצמו, לעצמי, בעצמי וכיוצא בהם. צורות וצירופים אלו משמשים בין השאר להדגיש שעושה הפעולה מבצע אותה בכוחו, לבדו, ללא עזרת אחרים, כגון "אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה הייתם נושעים על ידי בני אדם… אבל לעתיד לבוא אני בעצמי גואל אתכם ושוב אין אתם משתעבדין" (תנחומא אחרי מות, יב). על סמך המילה עֶצֶם, שמציינת את הגוף, חידש בן-אב"י את המילה עצמאות במשמעות עמידה עצמית, עמידה שאיננה תלויה בגורם מן החוץ.

חמצן

המילה חמצן התחדשה במילון למונחי כימיה משנת תרפ"ח (1928). המחדש היה יחיאל מיכל פינס (1843–1913), סופר ציוני. הוא בחר במשקל פַּעְלָן, וקבע שאותיות השורש יהיו חמ"ץ, כמו oxygen באנגלית מן ὀξύς (אוֹקְסִיס), 'חומצה' ביוונית. המקור בתפיסה מדעית שרווחה בעבר, ולפיה חמצן הוא יסוד שיוצר חומצות. אליעזר בן-יהודה הציע את המילה אבחמץ, אך מילה זו לא נקלטה בשפה.

ולסיום, בדיחה על חמצן לכבוד פסח:

לניקוי ולהברקת כלי המטבח לקראת הפסח נזקקה אישה למעט חומץ …מיהרה האישה לחנות וביקשה בקבוק חומץ.  המוכרת סירבה לבקשתה, והבהירה לה שהחנות כבר הוכשרה לפסח, והחומץ חמץ.  המוכרת הסבירה לאישה שהמילה חומץ מכילה בתוכה את המילה חמץ, והוסיפה: "ולא יזיק לך בכלל לחיות שבוע בלי חמץ" ….

בתגובה שאלה האישה את המוכרת:  "ומה את נושמת עכשיו?"

ענתה המוכרת: "אני נושמת חמצן".

אמרה לה האישה: "את יודעת שחמצן הוא חמץ,  כי הוא מכיל בתוכו את המילה חמץ? אז לא יזיק לך לחיות שבוע בלי חמצן, הואיל שהוא גם כן חמץ…"

בוגד

בוגד הוא בינוני פועל של השורש בג"ד בבניין קל. המילה בוגד נזכרת כמה פעמים בתנ"ך, כגון " כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה נְאֻם-יְהוָה" (ירמיהו ה, יא). לפי מלון התנ"ך של יהושע שטיינברג, הפועל בָגַד עיקר הוראתו עטוף, התכסה, ולכן בא לרוב מושאל על פעולת המתחפש במעיל צדקה ומכסה תרמיתו וחמסו תחת בגדו, כהוראת הנרדף עימו: מעול מָעַל בעמיתו: "… בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ" (ישעיהו כד, טז) עניינו מעלו מעל ולבשו לבוש מרמה.

נוסף על כך, לפי מילונו של אליעזר בן-יהודה מלון הלשון העברית, בוגד הוא שם למי שמרמה את המאמין בו. גם במילונו של בן-יהודה נכתב שהפועל בגד הוא במשמעויות כיסוי, ומזה הסתעף המושג של בגידה, מפני שהבוגד מכסה ומסתיר את רגשותיו, כשם שהבגד מכסה את הגוף. הפועל בגד נרדף של הפועל מָעַל. המועל הוא האדם שמכסה את תרמיתו במעיל.

במרוצת הזמן קיבלה המילה בוגד משמעויות משנה, ואלו הן: 1. מפר אמון, משתף פעולה עם האויב; 2. כינוי למי שאינו מקבל את דעת הרוב. למשל, במסה של יוסף אגסי על קברו של הלל קוק נכתב: "הוא [הלל קוק] שינה את עמדתו והצהיר כי על ישראל לגלות נכונות לוותר על מזרח ארץ־ישראל תמורת שלום עם כל שכנינו. על כך קראו לו חבריו מהארגון הצבאי הלאומי ומתנועת החרות בוגד. הם קראו לו בוגד".

מסכה

המילה מסכה מופיעה בתנ"ך. בתנ"ך יש למילה כמה משמעויות, ואלו הן: 1. יציקה, פסל יצוק ממתכת, כגון "וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). רש"י כותב על אתר: "לשון מתכת"; 2. מכסה, כיסוי, כגון "כִּי-קָצַר הַמַּצָּע, מֵהִשְׂתָּרֵעַ; וְהַמַּסֵּכָה צָרָה, כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כח, כ). יש להעיר שברשימת כלי בית של ועד הלשון משנת תרע"ד (1914) נקבעה המילה מַסֵּכָה לצד המילה שְׂמִיכָה במשמעות "המכסה שמתכסים בו בעת השכיבה" על סמך פסוק זה; 3. מזימה, מחשבה. הדבר ניכר בישעיהו ל, א: "הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם-יְהוָה לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל-חַטָּאת". רש"י כתב על אתר: "ולנסוך מסכה – להמשיל עליהם מושל ולא רוחי ודעתי בדבר ומהו הנסוך הוא פרעה", ורד"ק כתב על אתר: "כמו לעצות עצה כי העצה בסוד ובסתר, וכן לנסוך מסכה עניין כסוי וסתר העצה". רד"ק סבר שמסכה ועצה באו יחדיו, משום שגם עצה נותנים  בהסתר.

אלעזר הלוי סגל

אלעזר הלוי סגל נולד בעיירה צ'אוס במחוז מוהילב שבבלארוס בשנת 1856. היה בקי במקורות, שומר מצוות, איש לשון וציוני. כשהיה סגל בן 13, החל לשקוד על הכנת קונקורדנציה קומפקטית לתנ"ך, והיא הודפסה לבסוף בווילנה לאחר 40 שנה בשנת 1909. עותק שלה קיים כיום בספרייה הלאומית. אלעזר גויס לצבא הרוסי ב-1876, כשהיה בן 21, ושירת בו חמש שנים רצופות. כשהשתחרר בגיל 26 למד אצל אחיו את מקצוע החריטה ועשיית חותמות וגלופות. באותה העת נישא לפסיה לבית קנטור. יום אחד נכנס קצין רוסי אל האח והזמין חותמת צבאית לפי דוגמה שהביא. אחר כך התברר שהקצין המזמין ניצל את החותמת להרקת מחסן אפסנאות צבאי ביום ראשון, שלא עבדו בו במחסן. והעונש שקיבל אלעזר על מכירת חותמת מזויפת היה הגליה לסיביר. בסיביר ישבה המשפחה באירקוטסק. שם נולדו לבני הזוג סגל שמונה ילדים, ואלו הם: אסתר פייגה (ילידת 1888), שטרנה (ילידת 1890), צביה (ילידת 1892), צבי (יליד 1894), אליהו (יליד 1896), מרדכי (יליד 1897), ירושלים, סבא רבא שלי (יליד 1898) וציון (יליד 1900). בבית דיברו רוסית ויידיש, אך הייתה שעה, שהיה חובה לדבר בה רק עברית. היה מותר באותה שעה לשאול בלועזית איך אומרים מילה מסוימת בעברית.

בול

המילה בול נזכרת באיוב מ, כ: "כִּי-בוּל הָרִים יִשְׂאוּ-לוֹ וְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ-שָׁם". התפיסה הייתה שפירוש המילה בול באיוב הוא יבול. על כך כתב רש"י על אתר: "בספר תהילים כתוב בהמות בהררי אלף, אלף הרים נשאו לו יבול ובכל יום רועה את כולם". פירוש אחר הוא שבול הרים הוא שם נרדף לחיות השדה, ופירושו בהמת ההר. הביטוי ירח בול נזכר במלכים א, ו, לח: " וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת, לְכָל-דְּבָרָיו וּלְכָל-מִשְׁפָּטָו". ירח בול הוא חודש מרחשוון, שבו מסתיים איסוף היבולים, שהתחיל באייר. רש"י כתב על אתר: "הוא מרחשון, שהעשב בלה בשדה, ובוללין לבהמה מן הבית, מלשון (שופטים יט כא,) ויבל לחמורים". עוד פירוש לבול בתנ"ך הוא גוש, חתיכה, כגון "… לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד" (ישעיהו מד, יט).

גוואלד

גוואלד

המילה גוואלד (ביידיש: גֶעוואַלד) היא שם עצם, שמקורו ביידיש. ביידיש למילה היו כמה משמעויות: שוד ושבר (קריאת צער בשעת סכנה) ואלימות. מן היידיש חדרה המילה לסלנג העברי. בעברית פירוש המילה הוא קריאה לעזרה: הצילו! הושיעו! למשל, ביצירה בבית המרפא של אהרן ראובני כתוב: "נו, מה, איפוא, יהיה?… עלי ללכת לבנק… צריך אני… התירוני תיכף ומיד!… אלי! הצילו… גוואלד!… נהמת־פרא יצא מגרונו".

לפני הבחירות המפלגות פוצחות בקמפיין גוואלד. קמפיין גוואלד הוא סוג של קמפיין המרצה של מפלגה מסוימת, המבוסס על הפחדת המצביעים הפוטנציאליים שאם לא יצביעו לאותה מפלגה, יקרה אסון. יעקב מאור, מומחה לדיפלומטיה ציבורית ולהסברה, הוא שהמציא את המונח קמפיין גוואלד. במדעי המדינה המונח באנגלית הוא GOTV, ראשי תיבות של Get Out The Voters [= הוצא את הבוחרים לקלפיות], והוא תורגם בעברית ל"קמפיין המרצה". מאור סבר שהשם בעברית אינו משקף את יסוד ההפחדה שבקמפיין מסוג זה. ולכן המציא את המונח קמפיין גוואלד, ופרסם אותו בספר הדרכה לניהול קמפיינים, ששמו מה למדנו מארתור פינקלשטיין, שיצא לאור ב-2007. 

גם המפלגות הערביות חיפשו מקבילה ל"גוואלד", ותרגמו את המילה "פזעה". המילה פזעה (פַזְעָה فزعة) פירושה בערבית אזעקה. בהקשר של העימות הערבי-יהודי  המושג שימש לתיאור אזעקת לוחמים בלתי סדירים מכפרי הסביבה לצורך פעולה צבאית. הלוחמים היו מביאים איתם את נשקם האישי מביתם, ולאחר סיום הקרב היו חוזרים לביתם.

סנאי

הסנאי הוא סוג של בעלי חיים יונקים מכרסמים, השוכנים על עצים ביערות ומטפסים ומדלגים בין ענפיהם בזריזות. הסנאי ניכר בזנבו הארוך והשעיר מאוד. השם סנאי הוא קיצור מ"חולדת הסנאים", אחד ממיני החולדות שנזכרו במשנה, שהיה מקונן בשיחי הסנה. כך כתוב במסכת כלאים, פרק ח, משנה ה: "הַפְּרוּטִיּוֹת אֲסוּרוֹת, וְהָרַמָּךְ מֻתָּר; וְאַדְנֵי הַשָּׂדֶה, חַיָּה; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְטַמְּאוֹת בָּאֹהֶל כָּאָדָם; הַקֻּפָּד וְחֻלְדַּת הַסְּנָיִים, חַיָּה; חֻלְדַּת הַסְּנָיִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמֵּא כַזַּיִת בְּמַשָּׂא, וְכָעֲדָשָׁה בְּמַגָּע". במילונו של בן-יהודה מלון הלשון העברית הישנה והחדשה אין בכלל ערך סנאי, אלא רק הערך חולדת הסנאים.

החלו להשתמש במילה סנאי רק בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. למשל, בעיתון גן השעשועים מ-4 בינואר 1900 נכתב: "בלב מלא שמחה שב ראובן לדרכו בלכתו ביער הלאה והנה סנאי (ביעלקא) מטפס על אחד העצים…" ביעלקא (белка) הייתה מילה נפוצה לסנאי באזורים דוברי רוסית. היו כמה הצעות כיצד לכנות בעברית את בעל החיים. למשל, הוצע לכנות בעברית את הסנאי בשם בעל החיים המכוּנה כוח, שהוא סוג של לטאה. עוד הצעה הייתה לכנות את הסנאי קרן האלוני, שהוא תרגום מילולי של השם הגרמני (Eichhörnchen).

חייל

אליעזר בן יהודה הוא שחידש את המילה חייל. היא הופיעה לראשונה בסוף המאה ה-19. לפני כן היה נהוג להשתמש בביטוי "איש צבא". למשל, ביצירה "יוסף טרומפלדור" של יוסף חיים ברנר כתוב: "את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה והוא גם אז איש-צבא. רק איש-צבא". ואילו במקרא היה מקובל הביטוי איש חיל להוראת חייל או אדם הראוי לשרת בצבא, כלומר לוחם טוב, חזק ואמיץ, כגון "וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ" (שופטים ג, כט). במילון הלשון העברית הישנה והחדשה של בן-יהודה כתוב כך: "אחד מאנשי הצבא, נהוג בדבור העברי בא"י, וכבר השתמשו בו הרבה בספרות העברית". אליעזר בן-יהודה בחידושו הושפע מן המילה הערבית خيال (קרי: חַ'יַאל), שפירושה פרש, איש צבא מחיל הרוכבים.

צעצוע

המילה צעצועים (רבים של צעצוע) היא מילה יחידאית במקרא. היא מוזכרת בדברי הימים ב ג, י: "וַיַּעַשׂ בְּבֵית-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כְּרוּבִים שְׁנַיִם–מַעֲשֵׂה, צַעֲצֻעִים; וַיְצַפּוּ אֹתָם, זָהָב". היו שפירשו צעצועים צורה חלופית לשעשועים. ומאחר שמונח זה חל על תינוקות, התקבלה הדעה שלכרובים היו פני תינוקות. הכוונה בכרובים ליצורים מיתולוגיים מכונפים, המורכבים מווריאציות שונות של חיות ואנשים: ראש של אדם, גוף של אריה וכנפי נשרים. היו גם שפירשוה צאצאים, וגם על פי פירוש זה עניינה תינוקות. רש"י, למשל, פירש באופן זה. הוא כתב על אתר: "דוגמתו (ישעיהו כ"ב) הצאצאים והצפיעות ותרגומו ובניא תבנית ילדים וילדות עשה לכרובים כרביא ושל עץ היו ושוב ויצפהו זהב (ובמלכים א' ו') ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן וכל מה שבפנים מעץ אינו רוצה להזכיר בזה הספר משום כבודו".

אחרים גזרו את המילה מלשון צוע בערבית, שפירושה ליצור או לעצב על ידי יציקת מתכת. והיו שתיקנו את המילה וגרסו מֵעֵצִים לפי הנאמר במלכים א ו, כג שהכרובים היו עשויים עצי שמן. בעברית החדשה התקבלה המשמעות של כלי למשחק ולשעשועים בהשפעת המילה ביידיש צאַצקע, שפירושה צעצוע. למשל, בעיתון המליץ מ-18 בפברואר 1873: "ממחרת יום ו' 17 יאנואר באו המקטרג והחוקר, הרופא של הערכאות, ואחד השוטרים למעון באלליאק אל החדר אשר שם הילדה האומללה, וסביבה כלי משחק וצעצועים למכביר".