ארכיון קטגוריה: הלשון העברית

סתיו

המילה סתיו מופיעה בשיר השירים ב, יא: "הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ". הכוונה היא לעונת החורף, לימות הגשמים בארץ ישראל. רש"י כותב על אתר: "סתו חורף תרגום סתוא". בספרות החדשה המילה סתיו מופיעה במשמעות של העונה שאחרי הקיץ (autumn) ולפני החורף, בערך החודשים תשרי, מרחשוון וכסלו, כגון "קיץ וחרף בידך כל אלה תקצף ובאלול הסתיו יקדמנו" (יל"ג, שלהי קיטא). גם בערבית המילה شتاء פירושה חורף, גשם. האלף בערבית התחלפה בווי"ו בעברית.

מחדל

השורש של המילה מחדל הוא חד"ל, ומילים משורש זה כבר קיימות במקרא, כגון "גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהוָה–מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה". בימי הביניים הפירוש היה מחסור, למשל "חס על דל לתורים ובני יונה ועשירית במחדלים" (סידור רס"ג). להמשיך לקרוא

מי הגה את השם ישראל למדינה?

המאמר הזה עוסק בתהליך קביעת השם ישראל למדינתו. שמות רבים הוצעו למדינה טרם הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח. לבסוף בישיבת מנהלת העם, שהתכנסה ב-12 במאי 1948, ערב ההכרזה הוחלט על השם ישראל למדינה שתקום. רבים זקפו לעצמם את הגיית השם, ומאמר זה יסקור את אותם אנשים שטענו להיות הראשונים שחשבו על השם ישראל.

למאמר לחץ כאן.

טוב שכן קרוב מאח רחוק

הפתגם טוב שכן קרוב מאח רחוק מקורו בספר משלי. פירוש הפתגם הוא ששכן, הקרוב אליך קרבה גאוגרפית, טוב מאחֵר שהוא בן משפחה, הגר במרחק רב, שֶכּן התראוּת רצופה ויומיומית עם השכן יש בה כדי להביא לקרבה רגשית, ואילו אח המתגורר בריחוק מקום מתנתק רגשית מאחיו, ואינו ער למצוקותיו.

להלן כמה פירושים לדברים. רש"י כותב על אתר: "טוב שישכון ביניכם הקרוב לקוראיו משתבואו אצל אח שנתרחק לאמור יקרבו ימי אבל אבי וגו'". מצודת דוד כותב על אתר: "יותר טוב שכן הקרוב עמך בכל עת כרע אהוב מאח הרחוק ממך ולא יתחבר עמך". ואילו מלבי"ם כותב על אתר: "מי שהוא קרוב לך על ידי שהוא שוכן אצלך תמיד ממי שהוא רחוק, הגם שהוא אח".

פתגם זה חדר גם ללדינו:  mejor es un buen vino que un hermano o un primo   [= עדיף שכן טוב מאח או מבן דוד]. פתגם זה קיים גם בערבית. בערבית אומרים: جَارُكَ ٱلْقَرِيب وَلَا أَخُوكَ ٱلْبَعِيد [=שכנך הקרוב ולא אחיך הרחוק]. פתגם דומה קיים גם ביידיש: גלײַכער אַ היימישער גנבֿ איידער אַ פֿרעמדער רבֿ [=עדיף גנב מוּכר מרב זר].

רעשן

רעשן הוא כלי שעשועים של ילדים, המשמיע קול רעש אגב הנעה או סיבוב. הילדים נוהגים להרעיש ברעשנים כשמשמיעים את השם המן בקריאת המגילה בפורים. איתמר בן אב"י מספר בספר חצוף ארצישראלי שהוא המציא את המילה רעשן. כך הוא כותב (עמ' 46): "ומן הפועל רעש יצרתי רעשן של פורים". לרעשן קראו לפנים קשקשן. למשל, בספר הזיכרונות של מאיר יעקב פרייד (1871–1940), סופר ומתרגם יידי, ימים ושנים, שנכתב ביידיש במקור, ויצא לאור בשנים תרצ"ח–תרצ"ט, כתב המתרגם אברהם זמיר: "קשקשן אחד גדול (הותקן) לצרכי הקהלה (לפורים) דומה לפטיש גדול". כמו כן, ש"י עגנון כתב בעיתון מאזניים, שיצא לאור בטבת תשכ"ג: "קשקשן של פורים וסביבון של חנוכה".  להמשיך לקרוא

אביב

המילה אביב נגזרה מן השורש אב"ב, שפירושו לצמוח, לפרוח. ומכאן קיים הביטוי "נקטף באִבּוֹ", כלומר נקטף בצמיחתו, עוד בטרם הסתיימה. בלשון המקרא ובלשון חכמים למילה אביב יש שני פירושים, ואלו הם: 1. השיבולים כשהן כבר בקנה ועודן ירוקות, כגון "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה:  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט, לא); "על שלשה סימנין מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה" (תוספתא, סנהדרין, ב, ב); 2. עת השנה אחרי החורף כשהתבואה ירוקה בשדה, התקופה שבין הפריחה והבשלת התבואה בשדה. בספרות התלמודים והמדרשים העתיקים הפירוש הוא עונת השנה אחרי הסתיו, מן ניסן ועד תמוז, כגון "דרוד אחד לא יבשר האביב" (נוה שלום, א, ו). בעברית החדשה אביב הוא כינוי פיוטי לשנות הנעורים, כגון "ורנים בי עשרים אביביי" (רחל).

שטינקר

שטינקר היא מילה ביידיש, ופירושה המילולי מסריח. לאחר מכן הורחבה משמעותה למלשין. בשם הגנאי שטינקר כינו בעולם התחתון היהודי של ורשה את המלשינים למשטרה. התואר המפוקפק הזה הועתק למציאות היהודית הארץ-ישראלית, והודבק לערבים שסייעו לנו. ממילה מהלעג הצבאי חלחלה המילה שטינקר לעולם התחתון. בעולם התחתון אדם שחשוד בשיתוף פעולה עם המשטרה או בהלשנות על חבריו מכונה "שטינקר". עוד כינויים הם "מניאק" או "שתול". אותו עבריין מקבל למעשה חסות מן המדינה בתמורה למידע שהוא מוסר למשטרה. כלומר מדובר בעֵד מדינה. היום מילה זו נפוצה גם בקרב הקהל הרחב במשמעות של מלשין. למשל, בשנת 2007 הפיקו תלמידי בית ספר סרט ששמו שטינקר על ילד שמסר מידע על התנהגות בלתי הולמת של חבריו לכיתה. מן המילה שטינקר נגזרו שני פעלים: הִשְטַנְקֵר ושְטִנְקֵר, ומשמעות שניהם להלשין.

פינג'אן

מקור המילה פינג'אן מתקופת התלמוד מהמילה היוונית פנקס, שפירושה טבלה, גיליון רישום, כגון "הפנקס פתוח והיד כותבת" (אבות ג, טז). מילה זו נהפכה לפינכא בארמית, ופירושה קערה, צלחת. מהמילה פינכא התפתח הביטוי מלחך פינכא, ופירושו מלקק צלחות. ביטוי זה הוא כינוי גנאי לחנפן, לאדם המתרפס לפני גדול ממנו. ביטוי זה נקבע על פי הביטוי המופיע בפסחים מט, א: "בר מלחיך פינכי". וממילה זו נוצרה בעברית בת-ימינו המילה פינך. המילה פינך השתרשה בלהג הצבאי, ופירושה קופסה של פח או של אלומיניום כעין צלחת סגורה, המשמשת כלי אוכל לחייל בהימצאו במחנה בתנאי שדה. המונח עבר לפרסית, ובה בוטאה המילה פֶּנְגָּן. ומן הפרסית חדרה לערבית, ובה בוטאה פינג'אן. בערבית פינג'אן הוא הספלון נטול הידית שנועד ללגימת הקפה. אך בתקופת הפלמ"ח הפכו את הפינג'אן חברי הפלמ"ח לקומקום לקפה, שעובר מיד ליד. כך הוא בשירו של חיים חפר הפינג'אן, שנכתב בשנת 1945:  "סוֹבֵב לוֹ, סוֹבֵב הַפִינְגָ'אן" הטענה היא שמקור המילה הוא  מטעות מהתקופה שלפני קום המדינה. כאשר היו הערבים מזמינים את שכניהם היהודים לקפה, הם היו אומרים להם: "תעאל אשרב פינג'אן קהווה" [=בוא תשתה כוס קפה], והיהודים חשבו שהפינג'אן הוא הכוס שֶבו מכינים את הקפה. להמשיך לקרוא

מקרר

לפי מונחי המטבח של ועד הלשון לשנת תרצ"ח (1938), הארון המשמש לקירור מאכלים יכונה מְקֵרָה. מקור השם בתנ"ך, כגון "וְהוּא יָצָא, וַעֲבָדָיו בָּאוּ, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת; וַיֹּאמְרוּ, אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (שופטים ג, כד). לפי מלון התנ"ך של יהושע שטיינברג, הכוונה של המילה בתנ"ך היא שאיפת רוח קר בחום קיץ.

להמשיך לקרוא

מניאק

עד שנות השבעים הייתה המשמעות היחידה של המילה מניאק אדם חולה רוח. מילה זו נגזרה מהמילה מַנְיָה. מקור המילה מניה הוא יוונית, ופירושה מחלת רוח של אדם, המלווה התרגשויות והתפרצויות רגשיות קשות. לדוגמה, בעיתון דאר היום מ-13 בינואר 1936 כתוב כך: "נתפרסמה הודעה רשמית למחצה האומרת שהמתנקש הוא מניאק (חולה רוח) דתי שאינו קשור עם שום מפלגה פוליטית". להמשיך לקרוא